שיחה בין אמירה הס, ענת שרון בלייס וקציעה עלון

__

מתוך הספר "עדות היופי וחוקת הזמן"

אני חוזרת לגוף בעצב נימים שקטות, שטות/  בדקותך / עד הרגע הדק  נמוג ארחף זך / וקלותי/ שביר המראה הזה מכל שאפשר לדעת / ורחמיי טהורים עד ערגה.

 

ענת:  אמירה הס פרסמה בשנה החולפת את ספר שיריה השביעי "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות". כתמיד, שירתה של אמירה הס נועזת ופורצת גבולות, נשענת על עברית עשירה, רבת שכבות ולא נותנת לעצמה להתפלש בשפת שקר. וכך היא מצטטת בפתח הספר, מתוך תהילים ק"ח: "אדוני, הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמיה. מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".  נאמנה לפואטיקה שלה למן ספרה הראשון אמירה הס מתארת מצבים חברתיים, מצבים אינטימיים, מצבי הגירה, מצבי שבר ופגיעות, כולם מנוסחים בשפה נשית וייחודית. היא כותבת: "לא אוכל להיות מה שאינני" או "אני אמירה בת סלימה" ומצד שני, היא שוב ושוב חומקת מעצמה, לכאורה.  דרך הכתיבה היא לובשת כסותן של דמויות אחרות, חלקן קרובות משפחה, חלקן רחוקות. לרגע היא חיה אחרת כדי לאחות את מה שנשבר או לפחות לתת לזה איזה פשר אהבה. צריך להיות ברגע, אומרת אמירה הס, ולא להיגרר כל הזמן אחרי תולדות החיים. היצירה דורשת ומאפשרת, בעת ובעונה אחת, את השחרור הזה, את השפה המיסטית שתעשה את היום-יום נסבל וגם את השפות המערבבות בין חול וקודש, בין מזרח ומערב, בין זיכרונות לבין בדיות.  כך   מנסחת אמירה הס את כוחו של המזרח כאן, בתוך ישראל, ולא מתוך דיבור קורבני.

את הספר חותם מחזור שירי אבל לזכרו של האיש שלה, עזרא, שהלך לעולמו. זאת שירה שכורכת יחדיו יופי, שברון לב וגעגוע עמוק לעין שיעור, ששפת השירה, אני חושבת ומקווה, מאפשרת לו מקום של נחמה. אולי. גם למשוררת וגם לקוראי שירתה.

בשיחת הרדיו  משתתפת גם חוקרת הספרות דר' קציעה עלון, הכותבת על פואטיקות מזרחיות.

 

ידובר כאן על אדם שאיננו

 

ידובר כאן על אדם שאיננו / על אדם שנמצא נבוב והוא חי / הוא נמצא פתאום אל מול מכונת כתיבה / ומבקש את שחוק שלו בחזרה. / זה האדם אישה הוא./ ומנסה להשיב לעצמו את הזיכרונות. / האבא של אישה זו לא ידוע לאן הלך / באחד הימים התעוות ויצא מן התמונה. / יש בזה דיסוננס נורא / שיופי ועיוות הולכים יד ביד ורבים / יש פתאום שאתה רואה דברים לא רק בשחור- לבן / וכשתראה צבעים לא יתחוור לך.

 

קציעה: קודם כל כמובן, ידובר כאן על אדם שנמצא פתאום אל מול מכונת כתיבה, מיד עולה כאן הד מאוד חזק של המשורר בעצמו. המשוררת, כמו שהיא כותבת, "זה האדם אישה הוא", המשוררת כאיזשהו מיכל ריק שהכל יכול להשתבר דרכו, אבל בהמשך האדם שאיננו גם מסתבר כאבא של אישה זו, שלא ידוע לאן הלך. יש לנו כאן גם את השיקוף הממשי, הסיסמוגרפי של מלאכת השיר. יופי ועיוות הולכים יד ביד ורבים – היכולת להפיק יופי פואטי גדול מתוך מצוקה שהיא נאמרת במפורש בשיר: האב שהתעוות ויצא מן התמונה, המשוררת שמרגישה נבוב. והשיר בעצמו מדגים את מה שהוא מבקש לדבר עליו, ולמעשה זה שיר ארס-פואטי מקסים.

 

אמירה: התיאור והפירוש הזה נוגע למהותי ואולי למהות המשורר, והעניין הזה שאמרת כלי נבוב או כלי ריק והוא כל הזמן מתמלא אז יש תחושה שאני באמת איזה כלי ריק ואני כל הזמן איכשהו נשאבת  אל תוך דברים, ואח"כ חייבת להוציא אותם. אני לא תמיד במודעות גם כשהם יוצאים, אבל כשהם מתפרשים הם מאוד תואמים ומתאימים למצבים.

 

קציעה: אני זוכרת את החוויה הראשונית שלי כשפגשתי בשירה שלה ואמרתי לעצמי, מי מעז כך?  ויש לגעת באיזורי טאבו ויש מידה אדירה של העזה בשירה של אמירה, ואני חושבת שאחד המפתחות  שנתת לנו, גם בשיר שקראת וגם באמירות שלך, זה היכולת להפוך את עצמך לשקופה לחלוטין, לצינור, בעצם הכל עובר דרכך ואת רק סוג של מראה ואז מתפוגגים הרבה מאוד מהפחדים, הדעות הקדומות, הבעיות שלנו אל מול הטאבו והוא יכול להשתבר במלוא העוצמה ובסופו של דבר להיות מורק אל השיר.

 

ענת: אז אתן מדברות על טאבו ויש בספר שיר ששמו "אל תבואו יותר לגלות את ערוותי".

 

אני הזונה רחב חייכתי לכם בכל פה / אמי לי לא גילתה את ערוותה אלא רק לאבי / ולא היה בתוכנו גילוי עריות. / ז'נדרמים נפילים / שאגו איזה אריה / לא הייתה שם מוזיקה קלאסית / בנבל ובכינור ניגנו / בהיגיון עלי פסנתרם / אבל סיגלתי לעמי היגיון אחר / וחשבתי אלה קסטנייטות מצלצלות באוזנינו / ולא גירוש ספרד של אלף ארבע מאות תשעים ושתיים / זמן בו התגלתה אמריקה / כך מצאתי שדבר קשור בדבר והפכתי דבר אחר.

 

ענת: מוזכרת כאן הזונה והערווה, וקיים הערבוב של מזרח ומערב  ולסיכום את כותבת: "כך מצאתי שדבר קשור בדבר והפכתי דבר אחר". זה שיר מתריס וישנם בספר כמה שירים, שבהם את עוסקת שוב ושוב במילה ערווה – גם בהקשרים אישיים, גם בהקשרים פוליטיים.

 

אמירה: ערווה היא מקום שיכול להיות בתולי וגם מקום לחדירה וגם מקום להולדה. הוא יכול להיות מערת פריצים והוא יכול להיות מקום של שוד ושבר. ואודה ואתוודה שאני אדם, אני שקופה רואים אותי... כאילו רואים אותי ב-MRI, גם אני רואה את עצמי ב-MRI כל הזמן. אני כל הזמן נופלת על הגדר החשמלית של העצמי ומתחשמלת וקשה לי להצביע כאילו על מי אני ולדעת אני זו וזו, מוגדרת כך וכך, או הכרונולוגיה של החיים שלי היא כזאת וכזאת. אין לי. למרות שיש כאילו באופן הגדרה של נולדה בתאריך זה וזה, וכשאמות יהיה זה בתאריך זה וזה.

 

ענת:  את אומרת משהו קשה נוסף:  אני נופלת על הגדר החשמלית. זה עניין ביוגרפי או שהגדר החשמלית קיימת בכתיבה?

 

אמירה: במהותי היהודית. היא קיימת בספיגתי את העם היהודי בכללותו ואת חלקיי העם היהודי הזה, חלקיי הפזורים כגוזל בין הבתרים.

 

קציעה: בדיוק בשיר הזה את כותבת "ולא גירוש ספרד של 1492", כלומר, האירוע ההיסטורי הזה של גירוש ספרד עדיין רוחש ומבעבע ואת מתייחסת אליו כמשהו שחורט את עצמו בך. ועוד מילה, אני מושכת חוט מהדברים של ענת, לגבי הנגיעה בטאבו, תמיד יש סכנה ששירה שהיא ככה מתריסה, נועזת, פורצת גבולות יהיה בה משהו זול או וולגרי או לא נעים, ומה שהופך בעיניי את האריג השירי שלך לכל כך מרתק זה היכולת הטבעית שלך להשתמש במילים מן המקורות ולשלב אותן באופן אינטגרלי עם שפה יומיומית, וכך למשל יש לנו משפט כמו "ז'נדרמים נפילים" או "בהיגיון עלי פסנתרם" יחד עם החלק הראשון "אני הזונה רחב חייכתי לכם בכל פה" וכך נוצר תמהיל שהוא, אני חושבת שהוא מאוד ייחודי לך, של מאוד גבוה ומאוד נמוך בו זמנית.

 

ענת: ואת נועזת, מראשית הדרך.  את לוקחת את הנושא המיני ומרשה לעצמך לומר דברים שמשוררות לא אמרו קודם, ואני ארשה לעצמי להוסיף, גם משוררות ממוצא מזרחי,  ואת היית פורצת דרך במקום הזה. דרך הזהויות והזהות המינית את אומרת דברים... אולי מציבה את הגדר החשמלית הזאת שלא תהיה רק כנגדך אלא גם כנגד אנשים אחרים. את מרחיבה אותה, את אומרת להם דווקא בשפה הגבוהה-נמוכה הזאת אבל ביופי של השפה שלך: תסתכלו על עצמכם, תיראו מה אני נותנת לכם - זו האמת. וזה המוטו של הספר שלך: "אדוני, הצילה נפשי משפת שקר, מלשון רמיה, מה ייתן לך ומה יוסיף לשון רמיה". ציטוט מתהילים. קחו את האמת, השירה היא אמת.

 

אמירה: תמיד אמת מסותרת על ידי אמיתות אבל אני תמיד יוצאת אל בטן האמת וכאילו מקלפת את כל הקליפות ואני יוצאת מהמקום שהמלך הוא עירום, ממקום החשיפה הגדול, וזה לא בידיי ולא שאני בחרתי, זה פשוט יוצא ככה, אבל זה לא דבר פשוט.

 

מהלך איש בחדר הלבשתו

 

מהלך איש בחדר הלבשתו נכנס ויוצא ובא / לפעמים בא בי /  אפילו כמעט בסקס נכנס בתוך אוושתי / אמרתי: לא אוכל להיות מה שאינני / יש לך אופקים אחרים / אני למשל בלי תולדות חיים נולדתי / הישר לתוך מציאות אבנית / לתוך איזה חומציות בקיבה. / אבל ברכות זכרתי מתוך נבכי עבר רחוק מאוד / שטתי בזרועות דודתי השמנה החובקת / דודה ג'ורג'יה קראו לה / שדיה מניבים אהבה, רחם אהבה / ונפש כי יהיה בה כאב / ונרפאה בשל זיכרון הזמן ההוא. / והנה נעלם שיערה הלבן וכאב השפלה / ובלב אין מכוות אש. / אז יטהר הזיכרון את הכאב בנפשה / וסר הכאב וכובס לו.

 

ענת:  בשיר הזה מופיע אחד המשפטים החכמים והנועזים בספר: "אני למשל בלי תולדות חיים נולדתי".

 

אמירה: כן, ככה אני חשה, שבעצם אין לי. אם יגידו לי תכתבי תולדות חיים, אני ממש סובלת מזה. כאילו העניין הזה של החשיבות איפה נולדת, אז אין לזה חשיבות בעיניי. בעיניי יש חשיבות לרגע ההימצאות, שהוא עולם ומלואו ולמכלול ההימצאויות כאילו. למכלול הקליטות. אתה כל הזמן כאילו אתה נמצא... זה כמו נהר זורם. כאילו, החיים הם נהר זורם, וזה תולדות היום או זה תולדות הזמן וזה התולדות אשר הזמן כי היכה בי.

 

קציעה:  יש משהו מאוד טרי בשירה שלך ששומר על רעננות ואני חושבת שבאמת בראיית העולם הזו שלך, שאת כל רגע כאילו נולדת מחדש, זה מאפשר לך סוג של ראייה אחרת של המציאות.

 

ענת: גם בתוך הספר הזה וגם בספריך הקודמים, את חוזרת ל"אני אמירה בת סלימה", למעברה ביוקנעם ולזיכרונות הילדות, ויש פה גם מחזור שלם שמוקדש להורים. כלומר, מצד אחד את כותבת את תעודת הזהות ואחר כך את אומרת היא לא חשובה.

אמירה: כן, זה בעת ובעונה אחת.

 

ענת: כי היא תגביל אותך בכתיבה ?

 

אמירה: כאילו צריך לזרום הלאה מרגע הלידה והחיים. זה כמו השיר של חליל ג'ובראן על הילדים - הבאת ילד לעולם, שחרר אותו, הוא כבר לא שלך. כל ילד הוא משוחרר, הוא לא שייך לאיש. הוא שייך לבריאה, למרות שאני מאוד מעריכה את הוריי, אוהבת אותם עד אין קץ ואין סוף. זה החיפוש אחרי מהות שבריר הרגע. משהו כזה.

 

קציעה: התחלת לפרסם שירה יחסית בגיל מאוחר, אחרי גיל 40, אבל כל הזמן כתבת והרגשת צורך לבטא את עצמך דרך המדיום הפואטי. מתי התגבשה ההכרה הזו שבאמת את משוררת? שאת רוצה לפרסם?

 

אמירה:

זה קצת מורכב ומסובך. כאילו, מאז שאני ילדה אני שקועה בעולם הזה ולאט לאט אני הולכת ושוקעת רק בו וזה נורא, ואני מגיעה באמת למצב של השורה של רחל "עולמי צר כעולם הנמלה". ואני לא רואה חדשות, לא מעניין אותי טלוויזיה, כי אני שקועה בתוך הדבר הזה שהוא כמו דיבוק בתוכי. והתחלתי, אני חושבת, עם הצעקה הראשונה התחלתי. ואני אף פעם לא ידעתי בעצם מה אני רוצה וכאילו כל הדרכים היו פתוחות בפניי בזמנו, כשהייתי תלמידה להיות, לבחור בכל דרך שאני רוצה ולא ידעתי לבחור דרך. ויום אחד המורה שלי לאנגלית אמר לי שהוא רואה משוררת לעתיד, אחרי איזה חיבור שכתבתי, וכל החיים אני רק הייתי בדמעות על לאן הדרך ומה אני אעשה ואז חברה אמרה לי: תלכי, יש סדנה לשירה בבית הסופר. אני גם אדם כל כך לא מעשי שמעולם לא עלה בדעתי לפרסם או שבכלל יש איזה דרך שיש בה עשייה, כי אני אדם ממש לא מעשי, אני לא יודעת איך שרדתי עד היום. מצד שני, אני יכולה להיות פועל בניין, עושה קירות, צובעת... אבל אני לא מעשית בטכניקה של החיים (צוחקת). איך הולכים למכולת, איך הולכים לקנות עיתון. דברים כאלה שקשה להסביר אותם. אז החברה הזאת אמרה לי תשמעי, הסדנה לשירה, ומשם הדברים התפתחו. הייתי בכמה סדנאות, עד שיום אחד המשורר אשר רייך, שהיה מורה בסדנה, אמר לי: תשמעי, יש לך פה חומר לספר וכדאי לך לעבוד על זה. ואז שלחתי אותו ל"עם עובד" ואמרו לי שזכיתי בפרס לוריא ופרסמו לי את הספא הראשון. יציאת הדברים מהכוח אל הפועל עד היום שוברת אותי איכשהו.

 

ענת: אז הנה, את מדברת ואני מוצאת שירים שמוכיחים את דבריך, אני מוצאת את הראיות. יש לך שיר "וסלחו לי באמת"

 

וסלחו לי באמת / שאני בורחת /  סלחו לי באמת ובתמים אבקש סליחה שאיני עונה לטלפונים / שאיני קיימת רק מתקיימת / סלחו לי שהפכתי קערתי על פיה ורואים לי עכוזים / האישה שתמיד הייתה משוגעת על פסיכיאטרים /וזלזלה בהבנתם / עושה בדק בית / לסדקים שבתוכה. /ארץ אכלה תושבים / מתיישבים, מיושבים בדעתם./ ארץ היגרה אנשים מתוך עצמם / ארץ דיממה כל השנים דם מדייני./ מדממת הארץ כל הזמן ואין לה מים בכנרת. /ובתיכון שלה מזרח יוקד.

 

ענת: איזה שיר! מתחיל עם הומור  ומסתיים עם דם, והדם המדייני. זה גם החטא בספר "במדבר" עם בנות מדיין, שאלוהים הורג בבני ישראל שהולכים במדבר בגלל שהם מתעסקים עם בנות מדיין וחוטאים איתן כל מיני חטאים מיניים.

 

אמירה: כן, זה המצב מאז ומתמיד.

 

ענת: אז איך את עושה פה את המהלך הזה מהלא עונה לטלפונים, העכוזים שרואים לך, ואז את הולכת אל החטאים האלה הגדולים של עם ישראל.

 

אמירה: המהלך הזה רשום בכאב עצמותי היום-יומי. אבל אני לא יודעת איך אני עושה את המהלך, הוא כזה. אצלי הלב הוא השכל ואני מאמינה בשכל הזה.

 

ענת: יש פה רצף של שירים שבאים מהמין, והולכים למקום קשה. שיר ששמו "אשליה שנטמעה באינוס" ועוד כמה שירים על הערווה, שהיא גם מקום, כמו שאמרת קודם,  של שוד ושבר.  גם הם עוסקים באונס.

 

אמירה: יש כל מיני צורות אונס. לפעמים אתה נמצא גם בנוכחות שותקת שהיא אונסת עליך את שִקְטָה. או אתה נמצא ליד אדם היסטרי וזה גם אונס לאוזניים שלך ולהתכנסות שלך. ומה שקורה פה בארצנו מאז היווסדה, היא נוצרה באונס וממשיכה להיאנס ולאנוס. וזו ארץ שאני אוהבת אותה עד זוב דם ואני מדברת מתוך כאב. הכאב לפעמים ילבש פני מחאה. אני אוהבת את המדינה הזו ואת העם שלי עד כדי התמכרות לצעוק "אני לאי יהודי, עזבו אותי. אני פשוט לא". וגם המדינה בעצמה מבחינה חיצונית את תסתכלי עליה ותראי אנשים עם תרבושים, אנשים חרדים, אנשים חשופים והיא מכילה את הכל וכולם במצב אינוס בעצם. נאנסו על ידי הדת, הדת אנסה אותם, הם אונסים עלינו את הדת. אנחנו אונסים את החילוניות על מי שדתי. כאילו, אין מצב של הרמוניה. ואני לא יכולה לסבול באופן אישי מצבי התנגדות וחיכוך ואני לפעמים לא מבינה למה אנשים פשוט לא זורמים, כמו נהר כאילו, ואם יש איזה אבן או מכשול אז להחליק את האבן כמו שמחליקים אבן נחל. וזהו. האגרסיות בלתי נסבלות. התחרות מי סובל יותר. כשלא רוצים לשמוע אף זעקה אנשים גם לא רוצים לשמוע את הזעקה של עצמם. הם אוטמים את אוזניהם בפני הסבל של האחר. וזה בהחלט מתבטא גם בקטע של הדת, בקטע של מזרח ומערב ואני חושבת שאם המזרח לא היה בעל סבלנות ארוכת טווח מאז לכתנו במדבר במצרים, אז העם הזה לא היה קיים עד היום, כי האירופאים שהגיעו לפה רובם הגיעו מן האפר, ללא שורשים. הם הגיעו אבודים. הם היו צריכים להיבנות מחדש, והמזרח בא בנוי ויכול היה לשאת את הצעקה. יכול היה לשאת את האבל על גבו למרות שהוא אישית לא עבר את הסבל הזה.

 

ענת: אז בואי נלך למקום הזה של המזרח; יש שיר שכתוב פה בעברית ובערבית, בשתי שפות, "זה לא על שם, זה על אי שם".

 

זה לא על שם, זה על אי שם / הייתי בעולם אחר. אולי בעולמכם / הייתי במקום אחר / נהיה בי חור / בא בי פחד / מתי. לא נותר ממני דבר./  דיברתי דיבור אחר / התלוצצתי עלי / והסתרתי דמעותיי שבעומק ראשי. / עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא חייתי אותם / הלך מהם הנהר / הלך מהם הזיכרון / הלכו הרחובות / הלכנו מהם. / הולכת ברחוב ומכריחה את עצמי / להיות כמו כל האנשים / כל חיי אילצתי את עצמי ולא יכולתי להיות אחרת / ועל כן מתי. / למה פחדתי מהם / אולי הם פחדו ממני / ומן הפחדים כולם נהרסה נפש אמירה / האנשים נשברו זה בזה / חלו והתחזקו / נפצעו ובכו / קבר כרתה רוחם / אני נוסעת / מן ירושלים לאור יהודה / שם מילים בשפה אחרת. / רצה מחנות לחנות לקנות לעצמי כסות / לחבר לגופי בגד / מצאתי זמן חרב / בתוך גופי ובתוך מחילותיו / הבטתי מבעד לחלון הראווה  / וראיתי איך פוחלצה עדה שלמה  / בתוך שמשותיו / לא זענו ולא נענו / כמאובנים היינו מפונים מעצמנו / כי בבואנו לציון היינו כחולמים  למלא שחוק פינו ואת לשוננו רינה.

 

ענת: הספר כולו מוקדש לעזרא, האיש שלך, זכרו לברכה, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים. המחזור האחרון בספר נקרא 'אבלות' והוא כולו עוסק בעזרא, באהבה הגדולה שלכם, בבדידות שלך לבד. אבל זה גם מחלחל אל כל הספר, כי אחרי שקראתי אותו, והרי הגעתי בסוף אל מחזור האבלות, אז הספר כלו הפך להיות עבורי כמו יומן אבל. מצד אחד, היופי של המילים ומצד שני, האבל.

 

אמירה:  כל המשך חיי מעכשיו, כל שברירי שניותי המתנפצים יהיו אבל מתמשך על לכתו של עזרא. וזה מזכיר לי שיר שכתבתי לו בספר השני והוא כל כך אהב את השיר והוא היה כל כך נמלא שמחה שהוקדש לו שיר. הוא היה אדם צנוע כל כך. ואני התפלאתי, אמרתי מה הוא מתרשם מזה שכתבתי לו שיר? אבל הוא התרשם ברמות שאי אפשר לדמיין אותן בכלל. אני זוכרת, אני אצטט כמה שורות. כתבתי לעזרא, זו הייתה ההקדשה. וכתבתי: דע, אני ידעתי בנפשך היית ציפור. זה היה נישואים שניים שלי. נמשכו כ-40 שנה. הראשונים היו בערך בגיל 20, קצת לפני.

 

קציעה:

צעירה.

אמירה:

כן.

קציעה:

יותר מדי...

 

אמירה: אז כתבתי לו: "שידעתי ציפור נפשך / רוחפת רוחפת ולא נעה / דע ידעתי נפשך ציפור /  וכל אשר תגיד וכל אשר  / תקבור לא יעזור /  אני ידעתי בנפשך / היית ציפור". ובהמשך: "אני איתך לנצח נצחים / מעובי הדממה -/  איתך אני בכל שממת היום / כי יש ציפור יפה (וזה עזרא) / בתוך מזות התום  /כי יושר תומתך  /מקווה מלאך טהור - /  רק אני ידעתיך / נוגה מכל הדממה / גם משממת רוחי / ממשי תופת / בדיבר אהבת רעי / איתך לעד אני בתוך טמיון ההפנמה. / כיליון נפשי, כליון כוחי / מצבור חלומותיי / כולם איתך לנצח  /יישאו את המיותי ... "

 

קציעה:  את אמרת קודם, וזה מאוד הפתיע אותי, שאמרת שהוא היה הבעל השני שלך.  אז גם התגרשת בגיל צעיר, מעשה שאז בוודאי היה מאוד חריג.

 

אמירה: אם אני באמת אכנס אל תוך הוויית תולדות חיי, שכנראה קיימת (צוחקת)... לא יודעת איך יצא שבכלל התחתנתי, כאילו, אני נשואה לשירה. היא אשתי (צוחקת). השירה היא אשתי ועזרא סבל אותי להיות כאילו (צוחקת), להיות עוד אישה או גבר שלי. ועזרא אהב אותי כמו שאני כאילו, וקיבל אותי נשואה לשירה. והוא גם היה חלק מרוח השירה שלי. אני הייתי עפיפון... והוא היה זה שאחז בחוט. (צוחקת) ואחרי שהוא הלך העפיפון נישא ברוח כזה.

 

רוחפים כשושני מים / מה יפינו / צפים בחוק הציפה / ונושמים את כוחות האהבה / את החיבור הדק כגשר זהב הצף כחוט השני / זה אל זה היינו קשורים  / כטוטפות בין עיניך / קדוש קדוש קדוש / אהובי צבאות / אילת עקודה בסבכי / בתסבוכותיי / בצמאי / בדמעותיי / בחוכמתי הצפונה בחגווי עתותיי / אהובי / ועזרי בימי צרותיי / נאמן לעד / בנבכי גלויותיי / היית שומר ראשי / על סף עלפונותיי / ממלאכי שרת ועליון היית לי / וגם אם היה סוד חתום בספר / הרי נגזזו שערותיי / איך נפלו צדיקים / ולמה עזבתני

 

לי נראה שזה היה מעין נישואים מיסטיים כאלה, וגם השם שלו – עזרא. בדיוק דיברתי עם חברה, אומרת לי: עזרא, איך יכול להיות שלייקה יקראו עזרא? (צוחקת). ואמא שלו, דר' רות הס זיכרונה לברכה, סיפרה שהם הודיעו טלפונית אז לדודים שנולד בן ששמו עזרא והם שם בחו"ל שמעו בת שנקראת אלזה. ואז שלחו להם חליפה ורודה עם כובע ורוד ונעליים כאלה עם פומפון ורוד. והוא היה ממש גבר שבגברים עזרא. זה מצחיק.  זכיתי בפשוט, כאילו אלוהים ריחם עלי ושם אותי בצמר גפן אצל עזרא. שמורה. כי אחרת אני לא יודעת מה היה קורה עם כל תולדות חיי בארץ ישראל.

 

אוחזת בידי דיסקמן אמיתי / האיש שלי הלך מן העולם. / ובידי דיסק עם מוזיקה בגדאדית / מסתובב מסתובב מסתובב הגורל שלי על הגגות בבגדאד /אש  השיגעון ופנטזיה מהסים / הס הס מלהזכיר את אבלי /  מטולטלת / מטוללת דמעות / וחיי נבעתי חופש נורא.

 

קציעה:  אני רוצה לקרוא את השיר הזה:

אבל דמותנו תהלך/  רחיף/  ומראנו בדד/  ואפשרות רכותנו/  נחשול / כעץ מעמקי תוהו / כבדד במצפצף בלי קול במרחבים.

 

אני מרגישה שיש משהו חמקמק בדמות של אמירה. היא באמת מרחפת. הרוח של השירה שלה מרחפת וכמו שהיא אמרה על עצמה, שמשהו לא קונקרטי, לא מעשי, לא מתחבר או מחובר.  לפעמים את רואה משוררים בכל מיני אירועים ורצים ופתיחות של תערוכות ובערבי שירה ובכל מקום, ואמירה יש בה משהו באמת מאוד פנימי, מאוד ביתי. כמו שהיא כתבה קודם לא עונה לטלפונים, בורחת. והרוח של השירה שלה היא עדיין כל כך חזקה שבאמת דמותה מהלכת ככה כל הזמן.

 

ענת: כשאת עורכת את הספר הזה, שיש בו שנים רבות של כתיבה שעברו מאז הספר הקודם, למה החלטת שהשער של האבלות יחתום את הספר, ולא יפתח אותו ?

 

אמירה: מבחינת חומר כתיבה יש לי מזוודות של שירים, כי כמו שאמרתי, אני גם לא אדם מעשי, אני גם באמת לא עסקתי בפרסום. הדברים התרחשו כאילו מתוך איזה מצב מיסטי. זה נשמע לא נורמלי ביום הזה להאמין בדברים האלה, ואני לא אדם דתי. כשחליתי בסרטן חשבתי שאני אלך לעולמי. פתאום היה לי איזה רגע שאמרתי בכל אופן, כל חיי הם שירה, אני אאסוף מהדפים שיש לי ואני אביא להוצאה, כי אם אני אמות שלפחות יישאר הספר. ואז הספר נשאר כמה שנים בהוצאת "עם עובד" כי הייתי בטיפולים, אחר כך הייתי באבל. היו דברים מאוד קשים בחיי ותוך כדי זה עזרא נפטר אז הוספנו את פרק האבל על עזרא, וזה בעזרת העורכת הנפלאה ניצה דרורי, שהייתה גם מאוד עדינה ורגישה למצבי באותו זמן, ונתנה לי כאילו לאט לאט ללכת עם העריכה, כי לא היו לי לא כוחות פיזיים ולא נפשיים.

 

קציעה: בשנים האחרונות את סוג של אם גדולה למשוררים שונים, הבולט שבהם הוא אלמוג בהר, ורציתי לשמוע את ההתייחסות שלך למעמד הזה, שנושאים אליך עיניים, שרואים אותך כמקור ההשראה, שאנשים צעירים רואים בך דמות משוררית ראויה לחיקוי והערצה – איך את מתמודדת עם הסיטואציה הזו?

 

אמירה:

תודה רבה. כמו שאמר רודיארד קיפלינג: if you can meet with triumph and disaster and treat those two imposters  just the same   (אם תוכל לפגוש בניצחון ובאסון, ולשני המתחזים הללו להתייחס אותו דבר),  אז אני כאילו מתייחסת לדברים כל הזמן די בשוויון נפש. אני באמת לא מודעת לזה שהפכתי למה שאת אומרת. אני פשוט אוהבת שירה, לכתוב, ואני מקווה שזה אלוהים לא ייקח ממני.