ציפור בעיר קדושה | דליה כהן-קנוהל

__

פרק ראשון

No product

בתי, חפשי תמיד את הסִימוֹרְג

כך אמר לי אבי כשהייתי ילדה. המסע הזה  שיצאתי אליו מירושלים, הוליך אותי לאמסטרדם, לאיספהן, ועד לקורסאו, וכל זאת כדי לשוב למקום ולנסיבות היעלמותו של אבי בזמן המהפכה האסלאמית באיראן. 

 

     בוקר הטיסה שלי החל בשוק בירושלים. בבית הקפה שבשוק פגשתי את חברתי ללימודי המשפטים, זאת, כחולת-העיניים עם השער השטני הדק. היא רצתה לדעת איך במשרד? לא יכולתי לספר לה מה באמת קורה אתי. לא יכולתי לומר שרוצים לפטר אותי, ואחר כך להסביר את הסיבה לכך.

     הסתובבתי בשוק לחפש כמה מצרכים לפני שאצא לשדה התעופה. חנות הגבינות הייתה עמוסה קונים לקראת שבת. בקדמת החנות עמד שלט שהכריז על סדנה להכנת גבינות: ריקוטה,מוצרלה, בולגרית וחלומי. כל זה שעשע אותי: למי יש זמן לסדנה כזאת? פשוט יותר ללכת לסופרמרקט ולקנות. מוכר מחנות החלבה הסמוכה הציג בפני מגש קטן עם דוגמאות של חלווה. שאלתי, "מה כדאי?" הוא אמר, "אין כמו חלווה פיסטוק, קחי, תטעמי! נו, איך? אמרתי לך, זה הכי טוב !" בחרתי חמש קוביות חלווה בטעמים שונים, ביקשתי שיארוז לי אותן באריזת מתנה עם סרט ירוק. המוכר אמר, "קחי, חמודה, זה ליום הולדת לילדים?" אמרתי, "לא. אני לוקחת את זה היום לאמסטרדם".

     בסמטת השזיף הסמוכה הזמנתי כוס קפה במקום הקבוע. לא התאפקתי, הוצאתי קובייה של חלווה מתוך הקופסה העטופה היטב וטעמתי את ציפוי הווניל שעטף את גושי השומשום הטחון. המלצרית חייכה ולא אמרה מילה על הקופסה עם הסרט.  מול בית הקפה עמד כמו בכל יום איש אחד, מפיק ועוטף פריכיות מאורז מלא. אחר כך נכנסתי לחנות התבלינים וביקשתי לימון יבש לתיבול המרקים של אמי ואחותה, שאלתי אם יש להם גוֹלֵגָבְּזְבּוּן? חליטת תה שמבריאה כל חולי, מכאב שן ועד אי סדירות בתפקוד הלב.

     מעבר לכתפי שמעתי קול מוכר, "שלום פלורה, מזמן לא התראינו". הסתובבתי ובהיתי בזוג העיניים הכחולות. חייכתי בלא רצון. "פלורה", היא אמרה, "סיפרו לי שאת במשרד המשפטים?" שמעתי את דבריה ועניתי לשאלותיה אך בראשי עברו חייה הוורודים של כחולת-העיניים. הבית היפה של הוריה שפעם אחת התארחתי בו. היא סיימה את הלימודים ונכנסה היישר למשרד עורכי דין שעוסק בענייני החברות הגדולות והאנשים החשובים. היא תמיד ידעה להגיד את הדברים הנכונים לאנשים הנכונים, לשבת שעות ולהכין את התיקים שצריך להגיש למחרת בבוקר. קיוויתי שלא תשאל היכן אני מתגוררת, אם אני עדיין בבית בנחלאות עם אמי בחצר הקשישות? אמרתי לה, "סלחי לי, אני חייבת ללכת, אני טסה לכנס באמסטרדם". היא שאלה: 

"באיזה נושא? משהו  פלילי שיכול לעניין גם אותנו?"

"על החקיקה החדשה על סחר בבני אדם".".

"חקיקה מבורכת, כל הכבוד פלורה!"

לא סיפרתי לה מה מטרתה האמִתית של הנסיעה לאמסטרדם.

אחר כך חזרה ושאלה אותי שוב כאילו אני מסתירה מידע חיוני, "ספרי מה את עושה במשרד?" הזכרתי לה שאני לפני טיסה ומאוד ממהרת. היא הבינה והלכה. לא יכולתי להרחיב במה שאין מה להרחיב. אני חולמת. בקושי רוצה להיות במשרד. חוק ומוסר אינם בראש רשימת תשוקותיי. האמת היא שלא הייתי צריכה ללמוד משפטים. הלכתי לשם כי רציתי להיות לוחמת, וגיליתי לאחר כמה שנים שזה לא בשבילי. אני הייתי צריכה להיות סופרת או משוררת. אבל, כמו כל דבר אחר בחיי, אני נזכרת מאוחר.

     כשהלך האיש להביא את חליטת התה מהמקרר בקומה השנייה, נכנס בעליה של החנות ואמר, "שלום לבת המשורר הדגול של איראן; מה שלום אמך?" חייכתי. הופתעתי שהוא זוכר את ביקורי שם  עם אמי, ואת סיפוריה על אבי. הוא המשיך: "לא היה משורר כמוהו והלוואי והיה עמנו היום". חייכתי. "הכרת את אבי?" הוא הגיש לי חופן בוטנים ואמר:

"הכרתי ועוד איך, כולנו במשפחה שמרנו בסתר על  הספר שלו".

"לא ידעתי שאתה אוהב שירה".

"אהבתי את  השיר שלו שפותח במשפט 'בתי חפשי תמיד...'

"'בתי, חפשי תמיד את הסימורג, עברי דרך כל העמקים, עד לפסגות המושלגות של האלבורז...'"

"גם את אוהבת את השיר הזה?"

"איזו שאלה? אני כל הזמן מחפשת את השבילים אל הפסגות של האלבורז".

"אולי יש לך שירים שלו שלא פורסמו? אני רוצה להוציא  ספר קטן עם שירי משוררים בני הדור שלנו".

"אין לי עוד שירים שלו. אשאל את אימא. אשמח אם תפרסמו".

הוא התקרב אליי והנמיך את קולו. "אני לא רוצה להתערב לך בחיים, אבל אם בכל זאת את מעוניינת להכיר מישהו, בחור משכיל בגילך, יש לי מישהו מתאים, משפחה שלי". לא רציתי להיות בוטה ולשאול אם הוא מתכוון לאחד המוכרים שלו. חייכתי והודיתי לו. התכוונתי להמשיך בדרכי. הוא עצר אותי, מצביע על קופסאות החלווה העטופות:  

"יש לכם אירוע? בואי אתן לך משהו שקיבלתי מטורקיה".

"זה לא אירוע, אני טסה היום לכנס באמסטרדם".

הוא הניח בשקית ניילון קטנה חופן סוכריות ושאל,

"על מה הכנס?"

"על חקיקה נגד סחר בבני אדם. אני משפטנית במשרד המשפטים".

"אתם עדינים מדי במשרד המשפטים! עונש מוות הייתי נותן לסוחרים, לכל אלה שמביאים נשים ממזרח אירופה. סדום ועמורה עשו מהמדינה הזאת!"

הפגישה עם הגברת כחולת-העיניים הטרידה אותי, התקשרתי שוב למתווך. שאלתי אותו אם יש לו דירה קטנה במושבה הגרמנית, בבקעה או ברחביה? משהו שאוכל לממן ממשכורת זעומה של עובדת מדינה, שבכל רגע עלולה להיות מחוץ למשרד. המתווך אמר, "פלורה, הקדמת אותי, חשבתי להזמין אותך לראות דירה, למרות שהיא מעט יקרה ומעל למחיר שאת יכולה לשלם, היא ברחוב הצפירה במושבה". אמרתי לו  שאגיע לשם לפני הטיסה שלי. הוא בן עירה של אמי. "פלורה, את חייבת לצאת משם. לא תוכלי להמשיך לחיות בחצר הזאת עם הקשישות". אמרתי לו, "גדעון, הן מאוד נחמדות, אתה יודע כמה קובה ובורקס אנחנו אוכלים בכל שבוע? יש לנו אספקה בלתי פוסקת!" הוא אמר "פלורה, אני לא צוחק". הסברתי לו, "איך אוכל להשאיר אותה לבדה? היא סבלה כל כך. אבל כל זה ישתנה ברגע שאחזור מהולנד. גדעון, הפעם זה סופי". בכלל לא צחקתי. נוח לי לחזור הביתה אל הסירים הקטנים האלה שאוצרים בתוכם יהלומים קטנים וריחניים ממינים שונים.

     יצאתי לעבר חנותה של אמי. צעדתי במורד רחוב אגריפס בין חנויות כלי בית מפלסטיק, חנות גרביים גדולה, רפד. סנדלרייה.  פניתי לסמטה שמובילה לשכונת אבן ישראל לקנות ארטיק בקיוסק החביב עליי ולשבת מתחת לעץ בכיכר המרכזית.

     קילפתי את הנייר מהארטיק, הוצאתי מתיקי את הטלפון הנייד כדי להיפרד מכמה חברים. קבוצת מטיילים ישראלים נעמדה לידי עם מדריך מצויד במיקרופון נייד. חייגתי לחברתי חנה, המדריך התחיל לירות לתוך המגבר: "כאן, הביטו, ב'גורד השחקים' הזה בן שלוש הקומות, התגוררו 'החותן והחותנת'". חנה צעקה לתוך אוזני 'אני לא שומעת!' ניתקתי ונתתי למדריך לנצח. הוא המשיך לצרוח, "מי היה 'החותן'? הוא היה איש קטן מאוד שאהב את החמור שלו אהבה גדולה. 'החותנת' הייתה כה גדולה ובעלת קול רועם, עד שהפכה ל'מערכת הכריזה' של שכונת אבן ישראל. היא קיבלה תשלום עבור כל הודעה שהרעימה בקולה: 'בשם החותן והחותנת אני מזמינה אתכם לחגיגת אירוסי בנו של החכם לוי'".

     אימא שלי התקשרה, "פלורה איפה את?" אמרתי: "שתי דקות ממך. אני מגיעה". כשאני מתחילה ללכת בסמטאות אני שוכחת את עצמי. באוניברסיטה  קראו לי 'מודדת הרחובות'. זה נכון. לא את כל חלקי העיר אהבתי 'למדוד'. אבל כאן יכולתי להסתובב כך שעות אלמלא העובדה שצפויה לי טיסה. יותר מכול אני אוהבת לשוטט ברחובות האלה שאין בהם לא פאר ולא הוד והדר. 

     קמתי וניקיתי את מכנסיי, התקשרה עובדת מהמשרד. היא החלה לדבר במרץ רב : "אני בדיוק מחברת את כל הסיכומים על סחר בנשים, מה עם הסיכום שלך על הגעת נשים מאודסה?" קפאתי במקומי. לא סיימתי ולא שלחתי. 

     במשרד עבדו על מסמך שמנסה למפות את תופעת הברחת הנשים לישראל. הייתי אחת החוקרות את הלוגיסטיקה הכרוכה בהבאתן לישראל. קבוצה אחרת במשרד אספה מידע על תנאי העבודה של הנשים לאחר הגעתן לישראל. קבוצה שלישית חקרה את הרווחים של הסוחרים. הקבוצה שלי עסקה בדרכים השונות שבהן באות הנשים לישראל. יש המגיעות כתיירות, חלק באות לאחר נישואים פיקטיביים לאזרחים ישראלים, אחרות באות עם דרכונים מזויפים של בנות משפחה יהודית. יש שמגיעות ברגל או רכובות על גמל מעבר לגבול. שמחתי שנפלתי לקבוצה שבודקת את דרכי ההגעה של הנשים ולא את כליאתן בארץ. 

אמרתי לה, "אל תדאגי, אחזור מאמסטרדם עם הסיכום כתוב".

בקומה השביעית לא אהבו מה שהספקתי לעשות. חברתי אמרה שמדברים על העברתי למחלקה אחרת. "למה את לא עובדת יותר מהר?" היא שואלת.  אבל תמיד יש משהו אחר שצריך לעשות בדחיפות. יש כל כך הרבה ספרים שלא הספקתי לקרוא. כל כך הרבה חלומות שלא הספקתי לחשוב עליהם. אין לי מספיק זמן. אימא שלי אומרת לי, "את כמו יען. למה? ביקשו מהיען לשאת משא כבד, אמר אני לא יכול כי אני  ציפור. ביקשו ממנו לעוף, אמר: אני לא יכול כי אני גמל. תחליטי מה את!"

סִימוֹרְג היא ציפור פלאים מהמיתולוגיה הפרסית.

© הוצאת גמא

kalon@netvision.net.il

טל' 054-5349091

  • White Facebook Icon
רוצים להיות הראשונים לדעת על ספרים חדשים?