​

פרסות סוסים קרקשו בדממת הסמטה הצרה ויעקב גאון התכונן לקבל את פני בניו. בעיני רוחו ראה אותם בחליפותיהם האירופיות, באים מבתיהם המודרניים אל נצחיותה של הסמטה הזאת, על בתיה המסתגרים מאחורי חומות גבוהות מכוסות בפרחי יסמין ויערה, הסמטה המהדהדת בקולות מברכים בערבית "סלאם עליכום"; סמטה שנשים לא יכלו להלך בה אלא אם כן לבשו חבּרה. הזקן שמע את הכרכרה נעצרת, שמע צעדים על השביל ואת הלחישות המהוסות של בניו המחכים למשרת שיענה לנקישתם. הוא הבחין בנימת הדחיפות שבדבריהם, כאילו החליפו הוראות אחרונות, וידו המסוקסת חלפה על עיניו בעייפות. אבל עד מהרה סילק יעקב את הדאגה מפניו הזקנות וההדורות והן הפכו לקמטים שלווים ומעוררי כבוד. יהיו אשר יהיו ספקותיו - בניו חייבים תמיד לראותו, את הפטריארך, המחמיר, הקפדן והמרוחק וחסר הפניות.

      ראשון נכנס לחדר שמואל. למרות חמישים שנותיו עדיין היה נמרץ, כרע ברך במהירות כדי לנשק את ידו של אביו ולקבל את ברכתו. תנועותיו של דוד היו אטיות יותר כשכפף את ראשו בדרך ארץ, אבל רעייתו אליס, נבוכה מעצם המנהג שהיה זר לה, מילאה במהירות את כלליו. כשעמדה לצד בעלה היא נראתה גוצה ורחבה, לא מושלמת; אבל כך צריך להיות, חשב הזקן בלבו, מפני שדוד, מכל בניו, הוא הזקוק ביותר לאישה יציבה. לאחר שחלקה כבוד כראוי, פרשה אליס למעונה של חמותה בקצה האחר של הבית. ברובע זה של קהיר, רובע שמוסלמים ויהודים היו שולחים בו מתנות בידי משרתיהם לשכניהם בחגים הדתיים, חיו כולם בשלום מדור לדור, צייתו לסדר הישן וקיבלו את הטוב ואת הרע כרצון אלוהים. בסביבה זו עדיין חיו הנשים בבידוד באגף משלהן.

      דוד ושמואל התיישבו על כיסאות קשיחים ולא-נוחים וחיכו עד שאביהם יפתח בדברים. יעקב האריך בשתיקתו הכבדה משום שסבר כי מילים הנאמרות בפזיזות מאבדות מחשיבות משמעותן. שמואל התבונן באביו בקורטוב של בדיחות הדעת. היום ינהלו קרב מכריע ובינתיים נמנע מלגלות את קלפיו: לאביו, בעל הדר פטריארכלי, היה יתרון רב מדי. ההומור חרץ קמטים על פניו של שמואל סביב אפו המחודד והוא רמז לאחיו בניד ראש, שהוא מכבדו בזכות הדיבור. דוד רצה למחות אך לא עשה זאת בשל לגלגנותו של אחיו, ביטחונו העצמי הסובלני והמנוסה בהוויות עולם – והוא ציית.

      "אבי, באנו לשאול אותך איך נוכל לשכנע את משה לחלוק אתך את השקפותיך", פלט בעצבנות. אף על פי שעדיין לא מלאו לדוד ארבעים, כבר הלבין שערו ויצר ניגוד לעורו השחום, המשוך על התבנית הנאה של פניו. עיניו, מצועפות בעפעפיים כבדים, הקרינו חמלה מגוננת כשהביט בפניו של אביו. בחרדה חיכה למוצא פיו.

      שקוע בכורסתו זקף יעקב את גופו השברירי ודיבר בקול רשמי ורועד כאחד. "אתם, בני, בין החיים, ומטרידות אתכם דאגות של העולם הזה. אני אינני בקי עוד במהומה שבו, אני הזקן המתכונן להתייצב מול בורא עולם". באצבע גרומה הצביע על ספרי התפילה העבריים המונחים על השולחן לצדו, "רק אלה מעסיקים אותי עכשיו".

      שמואל חשב בלבו כי עיני אביו הערניות אינן מעידות על פרישה מענייני העולם הזה; ואילו דוד סתר בעדינות את דברי האב: "הרבה שנות חיים עדיין לפניך, אבא. אתה ראש ביתנו ואנחנו זקוקים להדרכתך בענייני עסקים ומשפחה".

      ידיו הקמוטות של הזקן נחו בחיק גלימת הכותנה השחוקה ומבטו ננעץ בשני גיליונות כתובים, תלויים זה בצד זה על הקיר הלבן והחלק.  גיליון אחד, שהצהיב מימים, נשא עליו את עשרת הדיברות; האחר היה העתק של הצהרת בלפור באנגלית, ששלח לו בנו משה ממנצ'סטר. הזקן חשב לעצמו כי בשני גיליונות אלה כמו נמתח גשר בתולדות עם ישראל, מראשיתם עד לראשית החדשה. גם בסמטה הצרה הזאת לא נעלמו מאוזניהם רעם התותחים, בליל לשונותיהם של חיילי צבאות הברית ברחובות קהיר וקולותיהם של הצדדים החולקים זה על זה בנושא השלום בווֶרסי, באותה שנה, הלוא היא שנת 1919.  הידידות שקשרה אנגליה, האדירה במדינות הנוצריות, עִם עַם ישראל, הייתה בוודאי אות לזמנים חדשים, הרהר לו הזקן. וכי הוא עצמו לא שכל נכד בצבא הבריטי של הוד מלכותו? אבל עם ישראל, העתיק שבאומות, קדם לאומות אלה בארבעת אלפים שנים בערך, המשיך הזקן את הרהוריו; הוא, האיש ששיקם את בית גאון וידע אל-נכון כי התחלות חדשות מתפתחות לאט משורשים עתיקים שטופחו בתשומת לב; אין הן נולדות מוגמרות, כפי שבניו רצו להאמין. לבסוף דיבר יעקב, לאטו, בערבית הבגדאדית המסורתית המעורבת במילים פרסיות עתיקות, שהרי סבר כי המחשבות והלשון המביעה אותן ראויות לגישה טקסית זו, ואמר: "בשום פנים ואופן אל לו למשה להזמין השנה סחורה נוספת".

      שמואל תופף על ברכו בציפייה לדוד שיאמר משהו, אבל אביו חזר ודיבר: "אִמרו למשה שאנחנו חייבים לחשוב על שנות הרזון ולהתכונן לקראתן בשנות השפע. כך לא יידע ביתנו מחסור. אמרו למשה שנקנה בשנה הבאה, כשהמחירים יהיו בשפל, כדי למכור בשנה שלאחריה, כשהמחירים יאמירו".

      מחשבותיו של יעקב גאון נדדו אל שנות העשרים של חייו, לימים שסיכן את המעט שהיה ברשותו וייבא בחשאי, בדרכים פתלתלות, את תוצרת המטוויות האנגליות. אז נודע לו על ספינות השטות בנתיבי הים ללא משוטים או מפרשים, מהירוֹת כשטיח מעופף; הוא אף שמע על נולי אריגה מכניים שעשו עבודה של מאה ידיים; הוא צבר אפוא, במרוצת עשר שנים, הון רב במכירת אריגים שנארגו במכונה, ואף על פי שהם הובאו ממרחקים - היה אפשר למכור אותם במחיר זול יותר מאריגים מקומיים בעבודת יד. אחר כך שלח יעקב גאון את בנו הבכור משה ללמוד את דרכיו המופלאות של המערב. רק כשהיה בן שישים, רק כשהיו בניו ספוגים במסורות הישנות, היגר מבגדאד, מהמקום שחייתה בו שארית ישראל, שתקוותה לא אבדה, מאז ימי ירמיהו, שניחם במילות נבואתו את העם הרצוץ בגלות בבל. מעיר אבותיו המנומנמת הביא גאון את בניו לארץ חדשה, למצרים, צומת דרכים בין מזרח למערב. בן שמונים היה עתה והחזון שסחף אותו דרך חולות צחיחים ובָער לנגד עיניו כעמוד האש - עדיין המריץ אותו; חזון של בית אב עתיק שלֶהבתו ניצתה מחדש על ידי רוחות המסחר המנשבות במערב. האם היה זה רק חזיון תעתועים במדבר?  האם נגזר עליו למות אחרי פרשת חיים שלמה של עמל, שקוע לבדו באפר חלומו? בלבו עלתה שוועתו: "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אל תיטוש את עבדך בצר לו!". אחד הוא אלוהינו ועל ביתו להיות אחד.

דוד התגבר על חרדת הקודש שעורר בו הריחוק של אביו ושאל: "ומשה יקשיב לעצתך?"

      "הַזכירו למשה שהעניים קונים יותר מאשר העשירים מפני שמספרם רב יותר. עלינו להימנע מן המותרות ההזויים האלה, שלא יצברו לנו בשנות הרזון אלא חובות ואבק". דברי יעקב נשמעו כמרוחקים וקרים, שמא תצנח חלילה גלימת הפטריארך שלו, שחלילה לא תתגלה לבניו ערוות לבו הפצוע. אך דוד, בתקווה שיפרוץ את חומת הקור של אביו, טען בתוקף: "משה מאמין כי גל השגשוג יימשך שנתיים לפני שיגיע השפל, ותהיה זו זהירות יתר אם לא נעלה על הגל הזה".

       לא היה ניתן לנער את הזקן משלוותו - היא הייתה מקור כוחו: "משה חייב לזכור שלא חשובים הרווחים דווקא בשנה זו. מעשיר אותנו לא האיש שבא פעם אחת בלבד לשלם שילינג ולא שב עוד אלא זה שבא מדי שנה בשנה עם השילינג שלו, זה שילדיו ישלמו לנו גם הם את השילינגים שלהם. אבנים הופכות  לבית כשמרכיבים אותן בתכנון נבון, וכסף כמוהו כאבנים. בלי תכנון אין הוא בונה מאומה".

      שמואל עקב אחריהם בדריכות. אביו ואחיו דרבנו זה את עמדתו של זה ותו לא. כמה זמן תימשך ההתחמקות הזהירה הזאת עד שיתנגשו בשל הנושא האמתי השנוי במחלוקת? הוא קיווה שאביו יגלה את קלפיו במהרה, לפני שדוד ייפול ברוחו ויאלץ אותו לחשוף את תכניתו בטרם עת.

      דוד הביע את דעתו המנוגדת תוך יראת כבוד לאביו: "את דעתו של משה הערכנו תמיד; ייתכן שבמבט מאנגליה היא מבוססת יותר מכפי שאנחנו משערים במצרים".

      "הוא קונה בפזיזות", האשים הזקן. שמואל, שקלט בקולו של אביו סוף-סוף כעס רוטט, הקשיח את גופו ונע קדימה עד קצה כיסאו.

      "משה ספג מכה קשה כששכל את בנו הבכור", סנגר עליו דוד. "אולי הוא מחפש פעילות רבה יותר, שאפתנות נרחבת יותר כדי להקהות את צערו".

      "אסור שביתנו יינזק בגלל הלהיטות שלו". אגרופו הקפוץ של יעקב נחת על ספרי התפילה כדי לחזק את הסמכותיות שבדבריו.

      "משה יקבל ברוח טובה יותר את דברינו אם נוכיח רצון רב יותר להקשיב לו". זיעה כיסתה את מצחו של דוד מן המאמץ להתנגד לאביו. הוא הביט בחטף בשמואל, שעודד אותו ברמז אבל לא נחלץ לעזרתו.

      "אפילו אתה, דוד, פונה עורף לאביך?" הזדעזע יעקב.

      שמואל נשא מבט נוקב. הוא התרשם שאביו נקט מהלך נבון, אבל לבו נצבט בגלל נימת הצער שנשמעה בקולו. זה שנים הוא מתבונן ביעקב גאון ועדיין איננו יכול לומר בוודאות מתי הוא פטריארך ממש ומתי הוא רק מגלם היטב את התפקיד הזה.

      דוד החוויר והשיב בגמגום: "דבריך ננעצים בלבי. האם לא ברור לך, אבא, שרק הודות לאהבתי לבית גאון אני פונה אל תבונתך הנעלה?" עיניו הפצירו באחיו; שמואל הוא שתכנן את כל השיחה ומן הראוי שיעזור לו לומר את הדברים לאביהם, אבל שמואל הסב את פניו ודוד נאלץ להסתער קדימה ללא סיוע. "משה רוצה שנגדיל את חלקנו בשוק המצרי על ידי פתיחת סניפים בערים אחרות. הוא רוצה שניקח הלוואות מהבנקים, ואילו אנחנו רוצים להמשיך להיות אדונים לעצמנו". שמואל סבר שהשעה כשרה להנחית את המכה הבלתי נמנעת. בקול מתון אמר: "אין זה סוד שמשה מאיים להיפרד מהעסק שלנו. בידינו מכתביו והשמועה נפוצה בכל העיר".

      בבת אחת נישאו ידיו של יעקב, כאילו פנה אל איזה כוח עליון, גופו הנכה למחצה התרומם אחריהן. "ובנַי, עות'מאן ויצחק, להוטים ללכת בעקבותיו", קרא וצעד כמה צעדים שהכאיבו לו. דוד נחפז אליו ואחז במרפקו כשהתמוטט אל כורסתו. הזקן נאבק בייאושו. "יצחק מונע על ידי תאוות בצע ועות'מאן – על ידי מרד ילדותי. אבל לא ייטוש את ביתי אחד מבני".

      שמואל הרהר באחיו האחרים שנמלטו מבית הוריהם שנים רבות קודם לכן, ובעצמו, שעזב ושב, ובשובו היה אדם משוחרר יותר. הוא חש עתה את כאבו של הזקן כאילו היה שלו, והכאב התפתל בקרבו והזהיר: שומה עליו להדריך את בניו ביד קלה יותר אם רוצה הוא שיישארו בביתו. מוחו המעשי חזר אל הבעיה הדחופה; אביו חייב להתעמת עם המציאות. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את משה. הוא הקַניין הטוב ביותר בכל בתי העסק במצרים. יש לו רצון  ברזל, מיומנות רבה והון משלו. אם יצטרפו אליו יצחק ועות'מאן, הם יהפכו מסוכנים".

      "לא יהיו שום פשרות", אמר יעקב נחרצות, דבֵק בסמכותו.

      "למשה יש עמדת מיקוח עדיפה", עמד שמואל על דעתו.

      "אולי נוכל ללכת לקראתו עד אמצע הדרך ולפתוח סניף חדש אחד", ניסה דוד לתווך, "אולי בצומת רחוב בּוּלאק ורחוב עִמאד אל-דין, בלב קהיר החדשה? משה יתפייס כשייווכח שאנחנו מוכנים לנסות למעשה את הרעיון שלו. נוכל לומר לו שההתרחבות בעתיד תלויה בהצלחת החנות החדשה שלנו".

      "שאם לא כן יהיו שני בתי עסק יריבים של גאון", ציין שמואל בלי כחל וסרק את העובדה שאין בררה. .

      "למרות כל איומיו, משה אינו  רוצה בזה. הציעו לו הצעות אחרות, אבל הוא מעדיף להרחיב את העסקים אתנו", הפציר דוד.

      יעקב לא יכול עוד לכבוש את כעסו. נשימתו כבדה כשאמר: "משה איננו עומד בראש בית גאון והוא גם אינו רשאי להמר על רכושו. הוא הקַניין שלנו וכפוף להוראותינו. הוא שלח לנו סחורה ללא  הסכמתנו. אני עשוי לסלוח להפרת אמון כזאת, החורגת מהכללים, כשייטוש את דרכו המסוכנת. הודיעו לו שנסרב לשלם בעד כל ההזמנות שייעשו בלי אישור מצדנו. הוא ישא בעצמו בהפסדים. נראה אם מישהו מבני יעז להתגרות בי ולהקים עסק מתחרה לשלי! משה מוכשר, אבל לא מוכשר כל כך עד שיוכל להכתיב לי תנאים! שלא ישכח שכל מה שהוא יודע – אני לימדתי אותו, כל מה שבידיו  – הוא חייב לי!"

      שמואל היה כה מזועזע עד שנאלץ לקום על רגליו. אחרי מספר צעדים עמד והשקיף החוצה מבעד לחלון. דוד היה נטוע בכיסאו, ישב מתוח וכל שריריו פרכסו.. עיניו נדדו סביבו בחדר הסגפני ונתקלו בשני הגיליונות הכתובים שעל הקיר. את האחד כתבה אצבע אלוהים. "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". כתפיו שחו. האם לא עבר על הדיבר הזה, וכמוהו אֶחיו?

      עיניו הנבונות של יעקב הבחינו בן-רגע בהבעת הייסורים שעל פניו של דוד, אם כי סערת נפשו העלימה ממנו את הסיבה. בקרב הקודם, ידע הזקן, נחטפו ממנו כלי נשקו, ואפילו דוד - הנאמן בבניו - לא קרס נוכח חרון אפו. ארשת ערמומית פשטה על תווי פניו והוא ניצל את ההזדמנות לתקוף. "דוד בני, אינך מבין שהשאפתנות של אחֶיך מכוונת נגדך? בסניפיהם בכל עיר במצרים הם רוצים להשתלט על אותו עסק ממש שאתה בנית למעננו. חשבת שנבון יותר למכור בסיטונות לסוחרים בכפרים ולא להתחרות אתם, ואני אישרתי את תבונתך. אתה מכיר את הראיסים בכל יישוב קטן כמעט ואתה מדבר בלשונם, אפילו בניב שלהם, דבר שאיש מאתנו איננו יכול לעשות. בזכותך יש לנו מוניטין מצוינים כל כך עד שרבים מהקונים שלנו אינם משווים את המחירים עם בתי מסחר אחרים. הסחר שלנו בכפרים הוא אחד הנכסים הטובים ביותר שלנו. האם מרוב קנאה אחיך רוצים להרוס עד היסוד את מה שאתה התחלת לבנות בצעירותך?"

      שמואל הסתובב וקפץ בזריזות על ההזדמנות. "אבא, אתה שהפצרת בנו תמיד לקיים את אחדות ביתנו, מוכן עכשיו לעורר ריב בין דוד לאחיו? האם אינך מעדיף לשקול את הדרך שמציע דוד?" נימוק זה, בדבר הכישלון המוסרי, הפך לבסוף את אביו לפגיע.

      כשידו על התחתונה קיבץ יעקב מסביבו את שארית השררה שלו. בשיעול מכמיר לב ובעיניים עצומות הניח הזקן החלוש והעצוב את ידו על ספרי התפילה, שהיו מגדל עוזו. אבל שמואל התמיד ללא רחם: "משה איננו כה רחוק מהאידאל שלך כפי שנדמה לך. הוא מיישם את האידאלים שלך בעולם של ימינו, ואין להאשימו בכך שהעולם השתנה מאוד. אמרת לנו שנעשית אדיש להמולה של העולם, אבל אני בטוח שאתה, כאיש עסקים ממולח, מבין שאנחנו לא יכולים להישאר מאחור".

      "העסקים שלנו מתנהלים בקהיר העתיקה", אמר דוד, "אבל התושבים עוברים לשכונות המודרניות של העיר, ואתה הבאת אותנו הנה דווקא מפני שעיר חדשה צומחת. הסניף החדש שלנו יהיה בנו של בית המסחר שלנו, כילד לאביו".

      ילד לאביו! מילים אלה הסיטו את מהלך מחשבותיו של דוד והעלו לנגד עיניו את דמות בתו הקטנה ראשל. באותו בוקר היא בכתה ונצמדה לשמלתה של אמה, כיוון שלא הייתה רגילה לראותה יוצאת מהבית בשעה מוקדמת כל כך. וּמראה עיניה המתריסות נגדו! אהה, עדיין לא מלאו לה חמש והוא כבר איבד את אהבתה. הוא נאנח כשנזכר ביום שבאה לעולם, כשעמד והקשיב לצעקותיה של אשתו על סף התעלפות, כשחש בצירי הלידה שלה וסבל כמו היו שלו. כשהתברר לבסוף כי לאם ולבת שלום, הציפה חדווה אדירה את לבו, שהרי משניתנה לו מתנה בדמות הילדה הזאת - נסלח לו, הוא היטהר מכל ייסוריו וחטאיו כדי להתחיל בחיים חדשים. הוא לא היה צעיר כאשר התחתן אלא אדם שבבריחתו מבדידותו הכתים את מיטב ימי נעוריו. הוא נחלץ מתהומות התיעוב ופגש את אליס הצעירה, הבריאה והטובה. ומה רב היה אושרם המשותף כשנולדה הילדה! אבל תקוותו דעכה כשביטאה את המילים הראשונות, שכן מילים אלה וחיוכיה לא נועדו לו; ראשל, כאִמה, דיברה צרפתית. הוא הרהר בעצב כי שפת-אם כמוה כבית, ולבו השֵמי חי בגלות ואינו יכול למצוא את הביטוי הצרפתי המתאים; כיוון שהמילים בגדו בו, חשבה ראשל בוודאי שאהבתו בגדה בה. עיניה התחננו, שאלו שאלות שנבצר ממנו לענות עליהן, והבוקר הכאיבה תוכחתן יותר מאי-פעם.

      קולו הנוקב של שמואל קטע באחת את הרהוריו של דוד. "בני אדם רוצים חפצי מותרות חדשים, בעיקר הנשים. אסור לנו להניח למתחרים שלנו למלא את משאלות לִבם", אמר, כשהוא מרסן את התרגשותו. "יש רק דרך אחת..."

      "ומה היא?" הזקן התנער בבת אחת מעייפותו המדומה שעה שדוד בחן בדאגה את סבר פניו של אחיו.

      "דוד חייב לנסוע אל משה", חשף שמואל את תכניתו במלואה. "עליו לדבר אתו, לדבר על לבו ולשכנע אותו לבוא ולראות במו עיניו את השוק כאן ומה יכולים אנו לעשות".

      "דוד? לאנגליה?" יעקב לא רווה נחת מהרעיון שבנו האהוב יחסר לו, אפילו לתקופה קצרה; הוא היה משענתו בשנים האחרונות.

      "אני?" דוד חשד שעלול להתרחש דבר מעין זה אבל נרתע כשמימוש הרעיון עמד בפניו. "משה ואני דומים מדי, דוד. אין לי סבלנות כשלך ואינני יכול לעזוב את ביתי ערב ארוסיה של בתי. אתה הוא המתאים ביותר להשיב על כנה את השלווה והאחדות שכולנו חפצים בהן",  בפנותו כך אל דוד ידע שמואל שהוא ייענה בחיוב.

      "אני מבין שזאת חובה המוטלת עלי", אמר דוד בשקט וניסה להסתיר את תדהמתו וייסורי לבו, "אבל מה יהיה על הילדה?"

      "צר לי, דוד. אני יודע שיהיה קשה להשאיר את הילדה ולנסוע, אבל עתידנו – ועתידה – מותנה בכך, נכון?" שמואל לא יכול היה להסתיר את שביעות רצונו.

      "אליס חייבת להישאר עם ראשל". דוד כבר עבר לשלב ההחלטות והיה מודאג כששקל את התכניות.

      "אליס חייבת לנסוע אתך, דוד בני", אמר יעקב שהסכים כרגע לתכניתו של שמואל. "בריאותך רעועה והמגורים המתוחים בביתו של משה ייתבעו את נוכחותה, כוחה ורוחה הטובה של אשתך כדי לחזק אותך", דוד הקשיב כדרכו לקולה של הסמכות למרות הסבל שבמחשבה על הפרֵדה הצפויה, הקשה לכולם.

      המשרת אחמד, גבה קומה וחמור סבר, נכנס והביא קפה תורכי. הוא שירת את יעקב מיום בואו למצרים והפך דומה לו במראהו אך היה צעיר ממנו ולבש גלביות משובחות יותר. אחמד העביר את המגש מאיש לאיש לפי כללי הטקס, תחילה הגיש לאדוניו, אחר כך לשמואל, בקורטוב של מורת רוח, וכשהגיע אל דוד נתן את הספל בידו כמו לילד האהוב, חייך אליו ואמר: "נוכחותך, אדון צעיר, מאירה את הבית. שתה את הקפה שלך ואחר כך לך אל אמך מפני שהיא מחכה לך בלב נכסף".

      בשעה שקם דוד להיפרד מאביו יעץ לו הזקן: "בני, אל תבזבז את כספך באנגליה. החיים שם יקרים ועליך לשמש לאשתך דוגמה לחסכנות. אמך נותנת לכל מי שמבקש ממנה וקונה מתנות מפוארות כאילו כל הזהב הטמון בארגזי נסיך הוא שלי".

      דוד התקדר אולם עייפותו וכבוד אביו הניאו אותו מלהגיב לביקורת. כמו מעין תיקון לקשיחותו, הוסיף יעקב ביתר עדינות: "אמור למשה שאמך ואני משתוקקים שישכון שלום בבית גאון בשנות חיינו האחרונות".

      "אני אומר לו, אבי", כרע דוד שוב ברך לקבל את ברכת אביו. בקול סדוק אמר יעקב, בהניחו את ידו על ראש בנו: "בעזרת השם סע לשלום ושוב במהרה, דוד בני".

      דוד יצא מהחדר בהרכנת גו, סגר את הדלת אחריו ובדרכו אל דירת אמו הרהר כי אכן יש לה טעם ומנהגים של רמי המעלה. הוא השתוקק לראותה גם לשיחה קצרה, שהרי היא תדע מה מעיק עליו ורק היא תוכל לרכך את המועקה הרובצת עליו.הוא דפק בדלת, שמע את אמו אומרת: "יבוא!" ונכנס. "בוקר טוב, אימא", בירך אותה בקול חרישי בחדר האורחים שלה.

      הוא קד קידה לפני הישישה שישבה בתנוחה כשל מיניאטורה פרסית, גבה זקוף, מעולם לא נשען על הכרים של הדיוואן הנמוך, רגליה היו משוכלות תחתיה, סנדלים עדינים מציצים לצדי החבּרה שלה העשויה משי וגונה אפור כיוֹנים. ברוך מאופק נגעה בראשו המכסיף ביד נאה עדויה תכשיטים, מהירה וקלילה ככנף ציפור. פרחים סגולים זעירים קישטו את אמרת המטפחת הסגולה הבהירה של חאתוּנה שכיסתה את הפאה שחבשה, כדרכן של נשים יהודיות אדוקות, ותנועותיה האציליות והמסוגננות הרקידו את הפרחים על מצחה והבליטו את נעוריה המסתוריים כפי שעשו הצמות השחורות כעורב שבפאה.

      דוד הביט סביבו וקלט את פרטי החדר הזה, המשחזר בדייקנות את החדר שהיה בבגדאד והעניק לו מקלט ושמחה בילדותו. בניגוד לאווירה הקרה והסגפנית שהקיפה את אביו, כאן עמדה קערת נחושת בעלת שלוש רגליים שהכילה גחלים לוהטות, ניצבת על מגש במרכז שטיח בוכארה הפרוש על הרצפה, מעוטר בדגמים בגוני קליפת ביצה ושחור על רקע סגול כהה. שטיחי משי קטנים יותר בגוונים עדינים היו תלויים  על הקירות ושולחנות הוֹבנֶה, משובצים שנהב ואם הפנינה, היו מפוזרים בין הדיוואנים. ליד החלון המכוסה סבכה הקדימו ללבלב שתילי משמש באגרטל פרסי מצופה אמייל.

      אליס שכחה שזכותה של החותנת לדבר ראשונה, והתפרצה: "מה פירוש המבט המודאג על פניך, דוד יקירי? אמור לי, בבקשה".

      חאתונה הביטה בה בחטף, בשלווה ובביטחון עצמי, ואחר כך שאלה: "מה הוחלט אצל אביך, בני?"

      "שעלי לנסוע לאנגליה להיפגש עם משה", אמר דוד ונאבק לשמור על קול רגוע. .

      אליס מיהרה לעמוד לצדו וקראה: "לא לבדך כמובן, יקירי! אני אסע אתך, אבל... אינני יודעת מה אעשה ללא ראשל הקטנה...". שפתיה המלאות רעדו כשהתאמצה שלא לפרוץ בבכי, ועם זאת התרגשה לעצם ההזדמנות וכבר תהתה האם יוכלו לחמוק לימים אחדים לפריז.

      בתנועה מגושמת טפח דוד על כתפה, כיוון שנבוך מחשיפת רגשותיה.

      חאתונה ניסתה לנחם את האישה הצעירה. "תוכלי לנסוע בלב שקט אם תשאירי את ראשל אצל הורייך. משפחת סמאג'ה אין כמוה לטוב לב. הם אוהבים את הילדה ובוודאי יטפלו בה מצוין".

      "כן, כן. כמובן. ראשל תהיה מאושרת מאוד אצלם, וכעבור שבוע או שבועיים לא תזכור אותי כלל. לילדים אין זיכרון. באמת! אבל היא תחסר לי מאוד. לפעמים אני שואלת את עצמי אם מותר לאהוב ילד כל כך", אמרה אליס בשברון לב. היא מיהרה אל הדיוואן שחאתונה ישבה עליו, שלפה ממחטה מהתיק, התיישבה והתפתלה למצוא תנוחה נוחה ותנועותיה העצבניות והמגושמות היו מנוגדות לנועם ההליכות הרגוע של האישה המבוגרת ממנה. בסערת רוחה פטפטה ללא הרף: "כמה זמן ניעדר מכאן, דוד? אם עלי לסגור את הבית, לא נוכל לעזוב בשלושת השבועות הבאים, כלומר בתחילת פברואר. תהיה לי עבודה רבה כל כך! וראשל...". דמעות נקוו בעיניה.

     דוד שלח ידיים קרות אל האש ושאל בחביבות: "את מעדיפה להישאר כאן עם הילדה?"

      "לא, אתה תהיה זקוק לי יותר מהילדה", מחתה אליס.

      חאתונה הניחה יד ענוגה על זרועה השמנמנה של אליס. "אין לך מושג, ילדה יקרה, עד כמה אני מודה לך על שאת נוסעת עם דוד. לא הייתי רגועה אילו נסע לבדו.. הרי את יודעת שחייו יקרים לי כפליים". במילים האחרונות הפך קולה לנסער ונוגה, כאילו עוררה בה המחשבה על נסיעתו זיכרונות מדאיבים. כשדוד היה ילד ו"המחלה הבגדאדית" השתוללה, כרכה האם את בנה האהוב בתחבושות מכף רגל ועד ראש כדי למנוע את התפשטות הזיהום; היא השגיחה עליו, החליפה את התחבושות בכל פעם שהתפקעה אבעבועה וקשרה את ידיו כדי שלא יגרד את פניו היפות. דוד יצא בשלום ללא כל צלקת, החותם שאיננו נמחה של המחלה האיומה, ואילו אחיו נסים, שחלה  באותו זמן אך אמו לא חשבה שמצבו אנוש, מת בחוליו. כל ימי חייה ייסרו אותה כליותיה בגלל מותו.

     מצוקת אמו שניכרה בפניה, ודבריה "בעלי האשים אותי תמיד במותו של נסים" - ציערו את דוד. הישישה נזכרה בדבריו של יעקב, שרצה צאצאים רבים והאשים אותה: "אחד נפטר, אחד חסר ממניין בני". אך לבו לא דאב על הנער. לא, הוא מיהר למלא שוב את בטנה בילד נוסף בזמן שלבה היה שבור, מפני שמעולם לא ידע פירושה של אהבה מהו; אבל היא לא הוציאה מפיה את המילים המרות שהשתיקה יפה להן.

      רחמיה של אליס נכמרו על חמותה, שהקפידה תמיד על הרשמיות  ואילו הפעם הזכירה את הטרגדיה ההיא, ואליס יצאה להגנתה. "אני בטוחה שטיפלת בנסים מצוין. באותה שנה שררה מגפה תוקפנית והרבה ילדים מתו. לא יכולת לעשות מאומה. האסון הזה העיב מאוד על חייו של דוד", הזכירה אליס לחמותה. היא התחלחלה למחשבה על חייה של חאתונה, שהייתה ילדה בת שתים עשרה כשאחיה השיאו אותה לאדם מבוגר פי שלושה מגילהּ. בת שלוש עשרה הייתה כשנולד בנה הבכור ואחריו נולדו עוד עשרה, הגם שגופה לא היה חזק כלל וכלל. היא מילאה את חובותיה כרעיה אבל רוחה הגאה והמרדנית מעולם לא נשברה. היא הייתה ונשארה גברת אצילה, מוקפת מותרות, לאו דווקא משום שהייתה קלת דעת אלא כיוון שהייתה נאמנה למסורת של משפחתה. האישה הצעירה הרגישה כלפיה רחמים מהולים בהערצה ובה בשעה חשבה שיעקב, למרות קשיחותו, בוודאי אהב אותה, שאם לא כן לא היה נענה למשאלותיה.

      חאתונה, שהבחינה בעגמת נפשו של דוד, הסתירה את צערה שלה, העלתה חיוך על פניה וכדי לנחמו דיברה על ילדתו: "מכל מקום, פניה המתוקות של בתך לעולם לא יעוטרו בצלקת בגדאדית, החותם של מקום הולדתנו. כן, משמח את לבי שראשל נולדה כאן. אתה, דוד, לא התאבלת כשהצאצא הראשון שלך לא היה בן – כאילו יכולים להיות לגברים בנים אם נשים לא תלדנה גם בנות. קיבלת את בתך בלב אוהב ומלא תודה. מאז שעזבתי את בגדאד אין העולם אלא צל חולף בעיני, אבל אני מודה לאלוהים שאורח החיים החדש הזה טוב יותר לבנותינו מאשר היה מנת חלקנו אורח החיים הקודם".

      הגברת הזקנה נטלה קמצוץ טבק מקופסת שנהב מגולפת, תחבה אותו בעדינות לאפה; אליס הבחינה בתנועתה האלגנטית – היא לקחה אותו מן הצד כשידיה נחתו על הקופסה מלמעלה. אליס התבוננה בידיים היפות שגונן כשנהב עתיק, דומות כל כך לידיו של דוד, השוותה אותן עם כפות ידיה המרובעות ותחבה אותן בקפלי שמלתה.

      חאתונה השתחררה מהזיכרונות שרדפוה , פנתה אל אליס ושאלה: "האם אוכל לראות את ראשל מדי פעם בפעם, אם הדבר לא יכביד על הורייך?"

      "כמובן. היא שלך באותה מידה שהיא שלי", ענתה האישה הצעירה בשמץ של קוצר רוח.

     שתיקה ירדה עליהם. הם זכרו את נסיבות הולדתה של ראשל ביום שישי אחד אחר הצהריים, כשהחמסין נשב בעוז מהמדבר. חאתונה התעקשה לשוב לביתה בעיצומה של סערת החול כדי להגיע הביתה לפני רדת החשכה, בעוד מועד להדלקת נרות השבת. "עלינו לקיים את המצווה", אמרה אז, "והמצווה בטֵלה אם נעדיף עליה את רצונותינו". אבל היא לא יצאה לדרכה מבלי שהעיפה מבט אחרון בילדה. היה זה העיתוי הטוב ביותר – חאתונה מצאה את התינוקת נחנקת בעריסתה. היא מיהרה לאחוז ברגליה, ראשה של התינוקת כלפי מטה, וסטרה על גבה להוציא מגרונה את הקיא שחנק אותה. בעיני כל הנוכחים נודעה משמעות רבה לאירוע, אפילו בעיני בני משפחת סמאג'ה החילונית, שלא הקפידו לקיים את מצוות הדת; שהרי לולא התעלמה חאתונה מהפצרותיו של בנה, שתימָנע מלהסתכן ולצאת החוצה כשמתחוללת סערה, ולולא הקפידה לשמור על השבת, לא הייתה ניגשת אל מיטת הילדה בעוד מועד ומצילה את חייה.

      "קִראו לילדה בַּשם רחל, על שמה של האם האהובה של עם ישראל", ביקשה חאתונה ואליס נענתה לבקשה בצייתנות,  אף על פי שהעדיפה מאוד שם צרפתי ממש.

      האישה הצעירה נזכרה כיצד העירוה לפתע מתנומתה ואכזבתה בעניין השם גברה לרגע על הכרת התודה לחמותה. מני אז חששה שמא יתבע לעצמו בית גאון זכות על ילדתה. בבית הזה שררו כבוד ונימוסים משובחים מכוחה של מסורת שאליס כיבדה, אך גם הליכות מחמירות וקדרוּת. עיניה של משפחת גאון, ובה דוד, היו  מוסבות אל העבר, ואילו היא אהבה כל דבר זוהר, עליז, ובראש ובראשונה – מודרני. אליס רצתה תמיד להתייצב בין המשפחה הזאת לבין ילדתה הקטנה הצוחקת, כדי לחצוץ בינה לבין המשיכה מצד עולמם העצוב, העלול להשפיע על הילדה שדם המשפחה זרם בעורקיה.

       עכשיו התפרצה סוף-סוף בנוקשות, כמעט בעל כורחה, ופרעה את חובה: "האם לא את הצלת את חייה של ראשל כמו שהצלת את חיי אביה?"

      גם דוד נזכר. "אף פעם לא ראיתי חמסין נורא כזה", אמר לאמו. "האוויר הפך לדם וחשכה עטפה את אור היום. חשבתי אז על עשר המכות ששילח אלוהים במצרים, על מכת בכורות, וחרדתי לשלומה של ילדתנו".

       מורת רוח נשקפה מפניה של אליס. רגשות דתיים היו זרים לרוחה. הם היו חלק מן האיום העמום שחשה מצד משפחת בעלה. חאתונה חשה את חרדותיה של האישה הצעירה והרגיעה אותן. "אליס יקירתי, ראשל איננה שלי ולא צריכה להיות. העולם שלי שבק חיים. אני משאירה אותה לך ולהורייך השופעים חיים וצחוק. מתנתי לה היא החופש לחיות בעולם שהיא נולדה אליו". ואחרי אתנחתא הוסיפה: "אבל אני רוצה שיהיה לה דבר-מה שיזכיר לה את סבתה כשתהיה אישה צעירה".

      היא החליקה את כפות רגליה ארצה, גלשה וחצתה את החדר, דמות שברירית ומלכותית בגלימתה האפורה, שובל של ניחוח ענבר וסיגליות בעקבותיה, יקר וענוג כמוה. היא חזרה נושאת אריג ברוקד ירוק בהיר כגון השקד, רקום חוטי זהב לבן, עטוף במשי חום-אדמדם.

      "איזה יופי. אבל באמת, לא היית צריכה.  על הפסנתר שלי זה ייראה נפלא!" התלהבה אליס.

      קצות אצבעותיה של חאתונה ליטפו את האריג המפואר. "בבגדאד היו תופרים ממנו שמלת כלה", העירה בקורטוב של עצב. אחרי שהתמקמה על הדיוואן, פנתה אל בנה. "דוד, אינך צריך כבר ללכת? אליס בוודאי רוצה לחזור אל הילדה".

      דוד עמד מול אמו ודיבר בקול רועד: "אל תכעסי על אבי מפני שהוא שולח אותי. הוא עשה את הצעד הטוב ביותר לכולנו. המסע הזה איננו מסוכן כפי שהיה בימים שחצינו בהם את המדבר על גבי גמלים". לאמתו של דבר התגעגע דוד בסתר לבו לשיירות שהתנהלו לאִטן בעבר הרחוק. כבר הזדמן לו לראות ספינות פולטות עשן בנמל אלכסנדריה והתיירא מעצמתן, כפי שהתיירא מאירופה שפניו מועדות אליה, אירופה הנעלמה, העוינת, שנבצרה מבינתו, שעצמתה הייתה אף חילול הקודש.

     חאתונה, בשלווה נסוכה על קלסתרה החטוב לעילא, פקדה: "אמור למשה... לא, יש יגונות כבדים כל כך עד שחייבים לשאת אותם לבד. אמור לו שאני רוצה לראותו ולברך את ראשו הלבן. זה רצוני האחרון בחיי".

      "אני אומר לו, אימא, והוא יבוא". הוא כרע ברך ואמו בירכה אותו: "דרך צלחה, בן אהוב".

      הוא קם ואמו עצרה אותו בעדינות, ביד מצַווה. "דוד, הילדה עלולה לסבול מהיעדרותך ולהאשימך על שלקחת ממנה את אמה. אבל זכור שהיא נצר למשפחת גאון, ולא ירחק היום והיא תזהה את עצמה כבתך".

​