ציר זמן 

על סף המאה התשע־עשרה התחוללו באירופה ובמזרח הקרוב אירועים מכוננים אשר ראוי לבחון את מידת השפעתם על אופייה של הארץ תוך סקירת אירועי "תפר" בין המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה. הבנת אופיים של אירועים אלה תסייע לקבוע עד כמה הם היוו גורם מכונן בתולדות הנזורה הלטינית בארץ־ישראל.

     למן תום מסעות הצלב ב־1291 לא היתה למעשה כל מעורבות אירופית, מדינית או צבאית, בארץ־ישראל. בעוד שבאירופה חלו שינויים מפליגים בחמש־מאות השנים מתום ימי הביניים, ארץ־ישראל נותרה קפואה על שמריה. שינויים אלו באו לידי ביטוי בהפחתת שליטתה המוחלטת של הכנסייה הקתולית בקביעת סדרי החיים באירופה, בד בבד עם הרנסאנס, הרפורמציה, התפתחות הסחר הימי, פתיחות יתר לפלורליזם וראשיתה של מהפכה תרבותית ותעשייתית. אירופה פנתה לנתיב של קידמה וחדשנות וליתר חופש מחשבה ויצירה. היחלשות האימפריה העות'מאנית לנוכח התחזקות מעצמות אירופה הביאה לתלוּת בהן ולנחיצות מעורבותן בלבנט.

     נושאת דגל ההשפעה והמעורבות האירופית היתה צרפת, כמי שהיתה בעלת הפרוטקטורט (החסות) על הקתולים בהתאם להסכמים הפוליטיים בינה לבין העות'מאנים, שהתבטאו במסחר בערי החוף, מלבנון עד מצרים, וכן בגיבוי פוליטי וכלכלי — בחיזוק ענפי כלכלה וחקלאות שונים וכן ענפי ייצוא בתיווך צרפתי מארץ־ישראל לאירופה. צרפתים התיישבו בעכו וברמלה על מנת לטפל בסחר הכותנה ובייצואה, וכן בערי נמל שונות בלבנון ובמצרים. בחלב ישבו סוחרים אנגלים וההשפעה האירופית ניכרה בכל התחומים. ניכר בעליל כי ציוויליזציה חזקה ומתקדמת, אשר בסיסה במערב אירופה, הלכה והתבססה באזור והפכה לדומיננטית יותר ויותר. אולם השלטון העות'מאני בארץ־ ישראל טרם קלט את המסרים הללו והחברה המוסלמית נותרה על סף המאה ה־19 מנומנמת ושוקטת על שמריה. מאבקי כוח על בסיס דתי, בלי להביט נכוחה בשינויים במרחב, התנהלו ב"מזרח הבלתי משתנה". ארץ־ישראל, הנתונה בשולי האימפריה, בלבנט, נדחקה לשולי התהליכים המכוננים בשלהי המאה השמונה־עשרה עד ראשית המאה התשע־עשרה.

     מסע נפוליאון בשנים 1799-1798 היווה עבור המזרח, שהיה מנותק מהתהליכים המעצבים באירופה, מאורע יוצא דופן מעצם היותו כיבוש אירופי ראשון מאז מסעי הצלב. אולם המסע, שנועד להעצים את האינטרס הצרפתי במזרח מעבר לעניין הדתי, תוך ביצור מעמדה של צרפת במצרים וניסיון לחסום את הנתיבים הבריטיים להודו, לא שינה תהליכים בארץ־ישראל מן הקצה אל הקצה, ועם שוך הקרבות שבו יחסי האימפריה העות'מאנית וצרפת למסלולם

התקין.

     במרחב שהיה נתון בכבלי המאה השמונה־עשרה תחת שלטון עות'מאני ולא קלט את מסרי ההתחדשות האירופית נתפס נפוליאון — שהיה נציג אירופי ראשון אשר חדר אליו ועורר אותו ולוּ לזמן קצר — כמחולל אירוע יוצא דופן. המסע היה ביטוי חד פעמי וקצר מועד למעורבות ראשונית של מדינה אירופית, שכלל לא היה בה היבט דתי, תוך זלזול מופגן בכס הקדוש וכהמשך למדיניות הצרפתית האנטי־דתית למן ימי המהפכה, מתוך כוונה ברורה לחולל שינוי מדיני ומסחרי במרחב, להעצים את שליטת צרפת על חשבונה של בריטניה ובתוך כך לאותת לרוסיה על כוונותיה.

     השפעתם הישירה של האירועים על ארץ־ישראל היתה כאמור קצרת מועד ונקודתית, ועד מהרה שבו החיים למסלולם ולקיפאונם. התרומה היחידה בעלת המשמעות שהיתה למסע היא השינוי התודעתי העצום שהוא עורר בקרב המאמינים הנוצרים באירופה. כעת, אחרי מאות שנים, ניתן היה לשוב לארץ הקדושה ולאחוז שוב במקומות הקדושים לנצרות. הנוכחות הנוצרית בשלושת העשורים שלאחר המסע התבססה על קהילות אורתודוכסיות ובראשן היוונים, ועל נוכחות קתולית פרנציסקנית וכרמליתית מצומצמת ונקודתית. מעייניהן של המדינות היו נתונים לגילוי העולם החדש, להתפתחות הסחר הימי, לרפורמציה ולפריחת הנצרות הפרוטסטנטית; בוודאי לא לפינה נידחת ונשכחת במזרח הים התיכון. אולם למרות תרומתו המינורית של המסע, לא נוכל להימנע מן ההנחה כי בכל הקשור לייסוד המסדרים והמוסדות הקתוליים הלטיניים בארץ הקודש ופעילותם במרוצת המאה התשע־עשרה, עתידה השפעת צרפת, שתחילתה במסע עצמו, להוות גורם בעל משקל.

     כיבוש ארץ־ישראל ב־1831 בידי מוחמד עלי, מושל מצרים, והנהגת משטר מנהלי ריכוזי במקום השלטון העות'מאני היה אירוע מכונן אשר זעזע את אמות הספים של המשטר והציב מראה לא מחמיאה אל מול מצבו המתפורר. עלי, מושל מצרים מ־1805, ביצר בה את עמדותיו והפך לשליט עצמאי למחצה שצבר עוצמה והפך את ארצו לישות אזורית בעלת משקל. בשלושת העשורים הראשונים של המאה הוא סייע לסולטאן העות'מאני במאבקו בתנועה המוסלמית הפונדמנטליסטית של הווהאבים במצרים ובניסיונותיו הכושלים לדכא את מרידת היוונים. עלי, שביקש להרחיב את תחומי שלטונו גם לסוריה הגדולה בהיותה מקור למשאבים לצורך מימון מדינתו המודרנית, נאחז בסירובו של הסולטאן מחמוד השני לממש את הבטחתו ולהעניק לו מרחב זה ופלש לארץ־ישראל בסתיו 1831. בעשור אחד בלבד של כיבוש מצרי הונהגו בארץ־ ישראל רפורמות חסרות תקדים אשר היוו בסיס להפיכתה לארץ מודרנית במובן השלטוני, הכלכלי, הביטחוני וזכויות המיעוטים. השלטון המצרי, שאהד את מעשי הצרפתים במצרים עוד מימיו של נפוליאון שם וזכה לסיועם, הדיר שינה מעיני בריטניה. ארץ־ישראל הפכה לזירת מעורבות ולבמה לקונפליקטים פוליטיים, עד שבסופו של העשור התארגנה קואליציה אירופית על מנת להוציא את המצרים מהארץ ולהשיב את הסדר הישן על כנו.

     עם שובם של העות'מאנים לארץ בתום העידן המצרי לא יכלו להתעלם עוד מהמרָאה שהציבו המצרים אל מול פניהם, מראה שהביאה אותם להכרה בדבר הנחיצות ברפורמות ובשינויים מפליגים אם ברצונם להוסיף ולקיים את שלטונם בארץ הקודש. לפיכך הם יישמו רפורמות דומות לאלו שהנהיגו המצרים ופתחו בכך את שערי הארץ להשפעה אירופית גוברת. החל תהליך הדרגתי של כניסת מסדרים קתוליים לטיניים, וההשפעה הנוצרית המערבית גברה בדמות כניסת המעצמות הזרות ומעורבותן בנעשה כאן. יש הרואים בעשור זה את ראשיתה של העת החדשה בארץ־ישראל.

​

העדות השונות בארץ־ישראל: דמוגרפיה

בחצי השני של המאה השש־עשרה התגוררו בירושלים כאלף ושש־מאות נוצרים, רובם בני משפחות שהיגרו מהכפרים ומהערים סביבה, כגון בית לחם, בית ג'אלה, חברון וכפרי נפת רמאללה. המשפחות נאלצו לעזוב את בתיהן בנסיבות כלכליות או בשל רדיפות פוליטיות וחברתיות וכן על רקע דתי. להגירתן לירושלים תרמה העובדה כי לירושלים היה כוח בראייה דתית, חברתית וכלכלית, והיא סיפקה תחושת ביטחון יחסית בין החומות בקרב אוכלוסייה נוצרית שכבר התגוררה שם. גם נזירים נטו לעבור להתגורר במנזרי ירושלים, שם הם חשו יתר ביטחון בין החומות ובחסות מדינותיהם והשלטונות. בשלהי המאה השש־עשרה כבר נמנו במרחב הכפרי במחוז ירושלים כחמשת־אלפים וחמש־מאות נוצרים. ברמלה התגוררו כחמש־מאות נוצרים יוונים וקתולים ובחברון התקיימה קהילה נוצרית קטנה. באמצע המאה השמונה־עשרה התווספו מאות נוצרים למחוז צפת ולנפת עכו, וכן לטבריה, לנצרת ולכפר ריינה הסמוך לנצרת.

     מגמת ההתיישבות בכפרים סמוכים למרחב העירוני נבעה משיקולי ביטחון. הנוצרים ישבו בגושים אתניים ושמרו על צביון נוצרי, ועם זאת קלטו את מנהגי המקומיים ואת שפתם. בסיס דמוגרפי, עדתי והתיישבותי זה היווה דגם התיישבות המיושם עד ימינו, ועם כניסת מסדרי הנזורה במאה התשע־עשרה סייע להתערותם במרחב ובמרקם האנושי המקומי. מעמדו הכלכלי של המיעוט הנוצרי היה יציב יחסית בהתאם לנסיבות. מגוון עיסוקיהם כלל גם את הטיפול בעולי הרגל. הנוצרים המשיכו לקיים את פולחנם במוסדות הדת אף שהיו נתונים ללחצים, לרדיפות או להגבלות. מעמדם נקבע בהתאם לטיב יחסיהם עם השלטון העות'מאני ולפי מידת ההשפעה של נציגיהם בשער העליון, כלומר בחצר הסולטן, כחלק מיחסי הגומלין בין מדינות החסות לאימפריה העות'מאנית.

​

המאבק על המקומות הקדושים

במרוצת המאה התשע־עשרה התחוללו שינויים מפליגים במעמד העדות הנוצריות בארץ הקודש. הלטינים שבו אליה ב־1847 עם ייסוד הפטריארכיה הלטינית, ופטריארך יווני אורתודוכסי שב לירושלים ב־1843. הפרנציסקנים, בסיוע שגרירי מדינות אירופה באיסטנבול ומדינת החסות צרפת, זכו להטבות ולהיתרים באתרים קדושים, לעתים על חשבון עדות נוצריות אחרות. כאשר גורשו, לאחר מאבקם עם היהודים על השליטה במרחב חדר הסעודה האחרונה ובקבר דוד, נבצר מהם להגיע לאתרים אלו אשר הועברו לידי המוסלמים. הותר להם ב־1555 לבצע שיפוצים בכנסיית הקבר בתמיכת שתי מעצמות מפתח אירופיות — גרמניה וספרד. ב־1604 הפכה צרפת למגינת העדות הנוצריות בארץ־ישראל אשר למדינותיהן לא היו קשרים ישירים עם האימפריה העות'מאנית. ההשפעה והמעורבות הצרפתית, וכן זו הוונציאנית, סייעו

ללטינים להשיג זכויות בירושלים וסביבותיה.

     כנסיית הקבר נחלקה בין העדות השונות, ונוסף על הקתולים שיוצגו בידי הפרנציסקנים הוענקו זכויות גם ליוונים האורתודוכסים, לארמנים, לאתיופים, לסורים האורתודוכסים ולגיאורגים, עדה שהתקיימה אז בירושלים ונעלמה לימים מן הנוף. זכויות הוענקו ליוונים האורתודוכסים בכנסיית המולד בבית לחם החרבה בחלקה עד שלהי המאה השש־עשרה, וכן על פי תאורו של פליקס פברי ב־1480 אודות הכנסייה “הדומה לגורן שדופה" ותאורו של ברנרדינו אמיקו מ־1596. המנזר במתחם נותר בידי הלטינים. ב־1717 הוענקה ללטינים הזכות לקבוע כוכב וכתובת במערת המולד בזו הלשון "כאן מרים הבתולה ילדה את ישוע המשיח". זכות זו עמדה להם עד 1757, אז הועברו הזכויות בכנסייה ליוונים האורתודוכסים, ועד ימינו הם בעלי הזכות העיקרית בה, פרט לקפלת האבוס אשר נותרה בידי הלטינים. תושבי הארץ הנוצרים נהגו כמו האוכלוסייה המקומית וניהלו אורח חיים כלכלי־חברתי, בעוד הכמורה והנזירים התנהלו לפי מפתח עדתי, קיימו אורח חיים דתי, ועיקר מעייניהם התמקדו בפעילותם הפולחנית ובקיומם הדתי בזיקה למקומות הקדושים או לגיאוגרפיה  הקדושה. על רקע זיקה זו התפתחה יריבות בין־עדתית, בעיקר בין הפרנציסקנים ליוונים האורתודוכסים. הלטינים נחשבו לזרים, למייצגי הקתוליות הלא־אהודה בקרב המקומיים ולנציגי מדינות מנוגדות אינטרסים לאימפריה העות'מאנית. הכנסייה היוונית, המקורבת לשלטון, נתמכה בידי רוסיה בעלת הנכסים וניסתה בכל דרך להצר את צעדי הקתולים אשר יוצגו בידי הפרנציסקנים.

     הפרנציסקנים המשיכו במאמציהם לשכנע את הסולטאן, באמצעות שגרירי מדינות אירופה באיסטנבול, לקבל זכויות בכנסיית הקבר, זכויות שהועברו מיד ליד לפי היכולת של כל צד להפעיל את קשריו ואת השפעתו בחצר הסולטאן ולפי גובה השוחד אשר ניתן. ב־1662 נוסדה אחוות הקבר הקדוש היוונית האורתודוכסית, ביטוי להתחזקות מעמדה בגיבויה ובסיועה של הכנסייה הרוסית, אשר השפעתה גברה בזכות המוני צליינים שהגיעו לארץ־ישראל וייסוד אתרים שייעודם היה סיוע לעולי הרגל. ליוויָם בידי כמרים ונזירים, ארגון המסע, הלינה והכלכלה, והשליטה הגוברת על התיירות הדתית לארץ הקודש והעצמת היוקרה וההכנסות העמידו את רוסיה ואת הכנסייה היוונית בעדיפות משמעותית על פני הלטינים בארץ הקודש. הצרפתים עקבו בדאגה גוברת אחר התעצמות אורתודוכסית זו, ייצבו את עמדות השפעתם בחצר הסולטאן ושמרו עליהן תוך עמידה לצדו במאבקיו. בכך זכו אף הלטינים, בני חסותם, למימוש זכויותיהם הדתיות כחלק מהתחרות הבין־עדתית והבין־מעצמתית על מאחזים בארץ הקדושה ועל הזכויות לקיום פולחן דתי. ב־1740 נחתם חוזה בלגרד אשר ביטא את תמיכת צרפת בעות'מאנים, ואזי הוענקו ללטינים זכויות יתר במקומות הקדושים בירושלים וכן הוענקו זכויות לצרפתים על פי הסכם הקפיטולציות המחודש.

​

הנצרות בארץ־ישראל טרם התבססות הנזירות הקתולית הלטינית

בתום התקופה הצלבנית (1291), כאשר ארץ־ישראל כמעט התרוקנה מבני אירופה, היוו רוב הנוצרים המזרחים שריד למשפחות נוצריות ותיקות שהתקיימו בארץ למן שלהי העת העתיקה. הם המשיכו לעסוק במלאכות מסורתיות כגון תעשיית העץ והצדף, חלפנות כספים ומתן שירותי תיירות, ויחסים טובים שררו בינם לבין תושבי הארץ המוסלמים והשלטון. הם התגוררו בצפון ארץ יהודה ובדרום השומרון, בכפרים כגון ג'יפנא, רמון, אל־בירה ובית ג'אלה, וכן בכפרים בגליל, בכפר כנא ובנצרת, וכמובן בירושלים, בבית לחם, ברמלה ובעזה. נזירים אורתודוכסים התגוררו אף במנזרי המדבר, רובם בסיני ומיעוטם במדבר יהודה. קהילות נוצריות מזרחיות, בהן הסורים האורתודוכסים, הגיאורגים, הקופטים, האתיופים, הארמנים, הנסטוריאנים והמרונים, התקיימו בירושלים באופן ספורדי, אולם יציבות יחסית נשמרה בקרב הנוצרים המזרחים שנתמכו בידי מדינות המוצא. הם קיימו קשרים הדוקים עם השלטון, אשר ִאפשר לקיים צליינות רציפה, בעיקר בימי הפסחא, ולהחזיק נציגות דתית קבועה בכנסיית הקבר, בכנסיית קבר מרים בעמק יהושפט ובבית לחם. ביטחון הצליינים המזרחים נשמר בזכות מעורבות המדינות אשר החזיקו נציגות בארץ־ישראל; וכן בזכות פעילות דיפלומטית בחצר הסולטאן ומינוף היחסים הבינלאומיים. לא נעלם מעיני הסולטאנים היתרון המדיני, הכלכלי והתעמולתי, שעשוי היה לצמוח להם מהענקת אפשרות לנוצרים לחיות בארץ ולקיים בה טקסים, חגים ועליות לרגל. הם סברו כי התרת הפעילות הדתית תתרום להעמקת יחסיהם המדיניים וקשריהם עם מדינות אירופה, נוסף על היתרון הכלכלי והתיירותי, וכי הגברת תנועת התיירות והצליינות תביא לצמיחה כלכלית ויוקרתית, ובכך יפיקו כל הנוגעים בדבר תועלת ורווחים.

     בד בבד עם הנצרות המזרחית התבטאה הנוכחות הקתולית בארץ בפעילות הפרנציסקנית אשר נוהלה ראשית ממנזר הר ציון ובהמשך מהמתחם ברובע הנוצרי — רכישת קרקעות ובנייה ענפה, ליווי צליינים, שמירה על המקומות הקדושים בתוקף הגדרתם כקוסטודיה, קרי 'משמורת ארץ הקודש', הקמת מנזרים וכנסיות ויצירת נתיבי גיאוגרפיה קדושה ברוח המסדר. הפרנציסקנים נתפסו בעיני השלטון הממלוכי, ולאחר מכן בעיני השלטון העות'מאני בראשית ימיו, כגורם בעל גוון פוליטי. קיומו של המסדר הפרנציסקני, בעיקר בירושלים, וקשריו עם מדינות באירופה כגון צרפת, סייעו להשגת חוזים ובריתות שהיו נחוצים ביותר לממלוכים ולעות'מאנים. חרף כל זאת הוטחו בפרנציסקנים, בהיותם הגורם הקתולי העיקרי באזור, האשמות באשר למדיניות המעצמות האירופיות כלפי השלטונות המוסלמיים. לנוכח המצוקה וההשפלה אשר היו מנת חלקם נאלצו הפרנציסקנים לקיים את טקסיהם בסתר מחשש לתגובת המוסלמים והשלטונות, אך למרות מחאת המוסלמים המשיכו הפרנציסקנים לקיים פולחן ולהחזיק נציגות קבועה במקומות הקדושים.

     ארץ־ישראל כארץ הקודש נתפסה כיעד שיש לכבוש מחדש לאחר תום התקופה הצלבנית באמצעות צליינות ועלייה לרגל. שורשי הפעילות של הנזירות הקתולית הלטינית במאה התשע־עשרה נעוצים אם כן בניסיון למלא את החלל שנוצר עם עזיבת הנוצרים האירופים ב־1291 ועידוד הצליינות בחסות הפרנציסקנית וברוחה. הצורך בביטוי דתי תרם לגילויה מחדש של ארץ־ישראל ובהמשך לפתיחת צוהר למעורבות אירופית על היבטיה השונים.